האחרונים מביננו (The Last of Us) – רשמים מהפרק הראשון של הסדרה

האמת היא שלא תכננתי לצפות בפרק הראשון של TLOU כל כך מהר, אלא לשמור את הצפייה לאיזה אחר צהרים בשעה קצת יותר מאוחרת, אבל יצא שקמתי מוקדם וניצלתי את העובדה שאני עדיין בסטינג TV (אחרי "שנמוך" מ-Yes הרגיל) כדי לראות אותו.

תגידו שאני מוזר, אבל הרשמים הראשונים שלי בזמנו מהמשחק המקורי לא היו טובים: זה היה המשחק הראשון ששיחקתי על ה-PS4 ולא היו לי ממש התנסויות קודמות במשחקי יריות שיש בהם גם אלמנטים מרכזיים של התגנבות, מה שהפך את החוויה ליותר מורטת עצבים מכפי שהיא הייתה אמורה להיות. אפילו הסיפור נראה לי קצת מרוח וזוחל, ולכן בסופו של דבר עצרתי פחות או יותר בשליש האחרון.

סיימתי את המשחק (כולל ההרחבה שמהווה Prequel) רק כמה שנים אחר כך כשעמד לצאת החלק השני, ומי שסיים אותו בוודאי יסכים איתי שהשליש האחרון הוא מהנה ומותח במיוחד. את החלק השני, אגב, כבר אהבתי הרבה יותר (כן, גם כאן אני בדעת מיעוט) ואני עדיין חושב שזה אחד המשחקים עם האימפקט הרגשי הכי גדול ששיחקתי בהם.

אבל נחזור לסדרה: מעבר לחשש הברור שהיא לא תהיה נאמנה למשחק, אלא פשוט עוד חיקוי חיוור וחלול כפי שאנחנו רגילים מסדרות או סרטי Live Action שמבוססים על משחקים, גם הבחירה בשחקנים שלא מאוד דומים לשני הגיבורים הראשיים (אלי וג'ואל) גרמה להרמת גבות ופתחה דיון נפרד על אם וכמה זה באמת משנה…

אז קודם כל, בנקודה הזו אני יכול להרגיע אתכם, פדרו פסקל אומנם לא דומה מאוד לג'ואל ובלה רמזי אפילו יותר פחות דומה לאלי, אבל המשחק של שניהם היה מספיק טוב ואותנטי יחסית לאפיון של הדמויות המקוריות (למרות שהדמות של ג'ואל קצת רוככה בכוונה), כך שלגמרי שכחתי מזה אחרי כמה דקות.

חשוב לציין שבלה רמזי בת ה-19 (!) נראית כאן קטנה לגילה, מה שכנראה יהפוך את ההפקה של העונה השנייה שתהיה מבוססת על החלק השני להרבה יותר קלה.

קושי נוסף של מפיקי הסדרה היה ליצור סדרה שתהיה נאמנה לעלילה המקורית וגיימרים רבים מכירים בעל פה (המשחק עצמו שוחרר לא פחות מ-3 פעמיים!), ועדיין לגרום לרצות להם לצפות בה עד הסוף. ועד כמה שזה נשמע יומרני, אני חושב שגם כאן הם הצליחו:

רק בפרק הראשון יש סצנות שלמות, דיאלוגים ואפילו עלילות משנה שלא מופיעות במשחק, כולל מפגש ראשון עם ה-Infected שכנראה לא היה יכול לעבוד כמו שהוא במשחק והסבר מדעי כביכול שמסביר לנו את הבסיסי המדעי ל"התפרצות זומבים". בחלק מהן היה כיף לצפות דווקא בגלל מה שאנחנו כגיימרים ששיחקו במשחק יודעים והדמויות עדיין לא.

מעבר להנאה שבכך, מבחינה ויזואלית ואפילו מוזיקלית הסדרה מצליחה לשמור לחלוטין על התחושה והמראה של המשחק, כולל המוזיקה הנפלאה של גוסטבו סנטאוללה שמדי פעם יוצא לי לשמוע אפילו בכתבות בטלוויזיה שרוצים להקנות להן אפקט דרמטי (מנחש שזו עבודה של דני סידס, אבל אל תתפסו אותי במילה…).

קשה לשפוט סדרה על פי פרק אחד שגם המבקרים המקצועיים נאלצו להסתפק בו, אבל ללא ספק סוני ו-Naughty Dog  יכולים להיות מרוצים מכך שהם כנראה לא הולכים לבייש את הפירמה. (למען ההגינות יש לציין שאת "מחוץ למפה" 😊לא יצא לי לראות).

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

דילוג לתוכן