עוד שנה עברה ועוד עונה של אחת מהסדרות של Telltale הגיעה לסיומה. העונה השלישית של סאם ומקס הנקראת The Devil Playhouse מסמנת יותר מכל את המעבר הסופי של אחת החברות המזוהות ביותר עם קווסטים קלאסיים לממשק תלת ממדי למחצה בו הדמות נשלטת בשילוב של מקלדת ועכבר . Tales of Monkey Island התחיל עם זה, אבל המעבר של סאם ומקס היה חד יותר מכיוון ששתי העונות הקודמות סלדו מכל שימוש במקלדת למעט המיני משחקונים (המיותרים למדי).
לחלק גדול מאיתנו אלו עלולות להיות החדשות הרעות. החדשות הטובות הן שהגראפיקה שופרה ללא הכר כאשר Telltale זונחת את הWii ומוציאה את המשחק אך ורק לשתי הקונסולות החזקות יותר גראפית ,לאייפד ולאייפון (בגרפיקה מפורטת מעט פחות). עולם המשחק עבר למסך רחב ואם עדיין אין לכם מסך תואם, תאלצו לראות את הפסים השחורים הידועים למעלה ולמטה.
אני בדרך כלל לא פותח ביקורת בתלונה, אבל במקרה הזה ההבטחה לעונה "הגדולה ביותר אי פעם" פשוט לא התקיימה. הסיפור אמנם הרבה יותר אפי והפעם כולל תסבוכת בין גלקטית של ממש, אבל הפאזלים לא הרבה יותר קשים וארוכים. אל תבינו לא נכון, עדיין מדובר בתמורה לא רעה לכסף , זה פשוט לא מה שהיה אפשר להבין מכל מסע הקידום בחודשים שקדמו להשקת הפרק הראשון.
אם בעונה הראשונה סאם ומקס הסתובבו בעיקר ברחבי ארה"ב ובעונה השנייה כבר חצו זמנים ומימדים, בעונה השלישית הם למעשה שולטים בכוחות הטבע ומסתבכים עם אויבים לא פחות מתוחכמים. הכול מתחיל כאשר מקס (הארנב) מוצא צעצוע קסום אשר מעניק לו את הכוח לראות את העתיד. בהמשך הוא יגלה שרק יחידי סגולה מסוגלים להשתמש בו וכי ישנם צעצועים רבים נוספים אשר כולם חלק מ – "קופסת הצעצועים של השטן". לקופסה ישנו כוח הרסני ביותר, במיוחד בידיים הלא נכונות. סאם ומקס תמיד ידעו לצחוק על כל נושאי התרבות הפופולארית, אבל הפעם ישנה תחושה חזקה יותר שכל פרק נכתב ממש כמחווה לסרט מסוג אחר , בעיקר סרטי אימה זולים מתחילת ואמצע המאה ה20 (B Movies).
השימוש בצעצועי הקסם הוא חלק אינטגראלי מהמשחק והם מתפקדים כמו חפצים במלאי נפרד. כמעט בכל מסך יש לפחות עשר נקודות שונות עליהן אפשר להפעיל את הצעצועים, וזה מתכון בטוח לכמה בדיחות לא רעות בכלל. הבעיה היא שהחפצים הרגילים מועטים יותר והתחושה היא שהצעצועים הם סוג של תחליף משופר ולא תוספת. גם בקטעים מסוימים בהם לא ניתן לשלוט במקס ישירות, תמיד יהיה מישהו או משהו שיש לו את הכוח להפעיל את אותם הצעצועים במקומו.
עקב הסיבה הזו (בעיקר), סיימתי כל פרק מספר ימים אחרי שהוא יצא ובהחלט הרגשתי ש – Tales of Monkey Island היה הרבה יותר מאתגר ולכן גם ארוך יותר , לפחות בתחושה. אני יכול רק לנחש שחובבי אי הקופים רגילים למשחקים מעט קשים יותר ומפה נובע הפער הזה (באי הקופים 2 לדוגמה צריך להתרוצץ בין איים שונים וזה כאב ראש לא קטן לשחקנים לא מנוסים). פעם היה נהוג לבחור בין שתי רמות קושי, אבל היום משום מה זה נחשב לחילול קודש ולא ברור לי ממש למה. מצד שני, יכול להיות שפשוט התרגלתי לרמת הקושי והכול בראש שלי… (את שתי העונות הקודמות של S&M שיחקתי אחרי Tales).
אבל עזבו שנייה את כל זה ותעשו CUT… אם לא עקבתם אחרי שתי העונות הקודמות במלואן ואתם לא שועלי קווסטים ותיקים במיוחד ,יכול מאוד להיות שכל הנושא הזה בכלל לא יציק לכם : רמת הכתיבה נשארה טובה מאוד הסצנות השונות מגוונות וכמעט שלא חוזרות על עצמן מפרק לפרק (גם אם חוזרים לאותו אתר, הוא משתנה לחלוטין) . גם ההומור נשאר חד ועוקצני כתמיד, במיוחד לאור כל האלגוריות והקריצות לעבר קהל היעד הבוגר יותר.
מכל זה אסכם שגם אם הייתה לי אכזבה מסוימת, אני לא יכול שלא להעריך את העובדה ש – Telltale ממשיכה ללכת על קו הומוריסטי וקליל. צריך להבין שלמרות כמה משחקים מסחריים ברוח הזו שייצאו בקרוב, מרבית הסצנה היום נשלטת עדיין על ידי קהילת AGS (מנוע שמאפשר לכל אחד לפתח קווסטים דו מימדים) שמוציאה משחקים מצוינים, אבל לא מלוטשים לגמרי ובטח לא בעלי רמות גימור מסחריות . זה נכון במיוחד בכל הנוגע לדיבוב שלי אישית מוסיף מאוד לחוויה. מרבית הקווסטים המסחריים היום לעומת זאת מגיעים מאירופה וגרמניה והם בעלי גוון אפל וקודר יותר, משהו שאני אישית לא ממש מתחבר אליו.
אני מניח שנתראה כאן בחורף הקרוב אחרי שהקאמבק של Back to The Future יוכיח את עצמו כהצלחה לא רעה או מנגד, פלופ רציני. אני מן הסתם מהמר על האופציה הראשונה!
