המתים המהלכים : מה חשבתי על העונה השנייה

לפני קצת פחות משנתיים, כתבתי למה לדעתי מגיע למשחק המקורי של "המתים המהלכים" להיות משחק השנה. בשנה החולפת שוחרר ההמשך שהוא למעשה העונה השנייה של המשחק והפעם הראשונה שבה Telltale מפתחת המשך ישיר לאחד המשחקים הקודמים שלה (לא כולל פרק נוסף בשם "400 ימים" שנותן רקע לדמויות של השנייה אבל הוא ממש לא בגדר חובה). כל זה מעלה את המשחקים האפיזודים לשלב הבא באבולוציה שלהם, והחברה כבר הספיקה להכריז שהעונה השלישית נמצאת בפיתוח…

ואי אפשר להתחיל את הסקירה הזו בלי ספוילר קטן : בגלל האופן שבו העונה הקודמת הסתיימה, כעת אנחנו משחקים את קלמנטיין, שהיא הילדה היחידה שנשארה מהקבוצה המקורית של הניצולים ואמורה להיות כרגע בערך בת תשע וחצי. מי שיסתכל בה בפרקים הראשונים של העונה הקודמת ובפתיחה של העונה החדשה, ייגלה שהדמות שלה עברה לא מעט שינויים קוסמטיים, אבל בעיקר תהליך פנימי של התבגרות שמתעצם כעת אפילו יותר.

 

האויב שבפנים

יש שחקנים (כולל החבר'ה מגיימפד אם אני זוכר נכון) שציינו שהבחירה בדמות ראשית שכזו היא בעייתית, ובהחלט יש בזה משהו : עד שמגיעים ממש לרגעי השיא של העונה, נראה שאת רוב ההחלטות המוסריות (אם לקרוא להן ככה) מבצעות עשרות הדמויות החדשות שנכנסות ויוצאות לתמונה יחסית במהירות. בתור קלמנטיין, יש לכם מעט יכולת יחסית להשפיע על המתרחש, גם בנקודות מפתח קריטיות יחסית.

חוץ מזה, אם בעונה הראשונה היה תחושה חזקה שלמרות הרוע האנושי והמצב האנרכי של אדם לאדם זאב, הקבוצה תמיד יודעת להישאר ביחד גם ברגעים קשים, הרי שבעונה הזו, הנאמנות של חלק גדול מן הדמויות אחת כלפי השנייה תלויה על בלימה, יש דמויות שמחליפות צדדים במהירות הבזק ויש אפילו כמה דמויות שהן בבחינת ה – Bad Guys התמידיים, גם אם לרגע נראה שהן בעדנו…

ואפילו אם הבחירה  הזו מתבקשת כדי להוסיף עוד פלפל למשחק, יש תחושב שהכול קצת מלאכותי ואני חייב להודות שעד סוף הפרק הרביעי לא ממש ידעתי לאן העונה הזו הולכת. כל הזמן הייתה לי הרגשה חזקה שאני בעצם רק נותן למשחק להתקדם בקצב משלו בתקווה שהפרק האחרון אולי יבהיר את הכול או שלכל הפחות יהיה בו חתיכת Climax.

החדשות הטובות הן שה – Climax הזה אכן מגיע ובכל הדרו : החל מסוף הפרק הרביעי, המשחק נעשה הרבה יותר מותח ואינטנסיבי גם מבחינת האקשן וגם מבחינת הקונפליקטים הפנימיים בין הדמויות לבין עצמן . החדשות הרעות הן שירידת המתח בין סוף הפרק הראשון לרגע הזה היא מורגשת מאוד, לפעמיים עד כדי פיהוק, וזה למרות כל הטוויסטים שיש כביכול בעלילה. (בהשוואה, רוב הפרקים של The Wolf Among Us עברו לי כהרף עין).

עדיין סיפור אינטראקטיבי

מבחינת משחקיות, The Walking Dead היה ונשאר ברובו סיפור אינטראקטיבי, מה שאומר שיש כאן הרבה פחות התעסקות עם חפצים והרבה יותר בחירה בין דיאלוגים שונים או קטעי אקשן מוגבלים מאוד שלא דורשים מיומנות של ממש…  גם העונה הראשונה לא ממש הצטיינה בזה עד כמה שאני זוכר, אבל כאן זה הרבה יותר מורגש, במיוחד אם האופציה היחידה שיש לכם זה להתקדם וללחוץ על החיצים או הכפתורים שמופיעים על המסך.

אגב, חבל שגרסת המחשב לא תומכת בגיימפד, כי זה מוציא מהקטעים האלו גם את מעט הכיף שעוד נשאר בהם. לדוגמה, אחד הקטעים היותר מגניבים הוא זה שבו אתם הולכים על קרח דק כשמסביבכם עדר של מהלכים שהמים הקפואים מתחת לקרח לא ממש יעצרו אותם מלהתקדם לעבירכם… אלו אפילו לא בבחינת Quick Time Events כי הם קלים עד כדי גיחוך…

מצד שני, יש גם נקודה ראויה לציון והיא שיש למשחק עדיין שלושה סופים שונים שזה בהחלט מכובד, גם אם קשה לי להאמין שלעונה השלישית יהיו שלוש פתיחות שונות…

לסיכום – קחו את המשחק בקצב שלכם

עבור מי שאוהב את הז'אנר הקליל יחסית ואין לו כוח למשחקי אימה אפים של עשרות שעות משחק (כל פרק כאן לוקח בערך שעה וחצי, משהו כמו 7-8 שעות סך הכול) כמו The Last of Us או אפילו משחקי אימה מגוף ראשון שבאמת מציפים אותנו כמו עדר של זומבים לאחרונה, העונה השנייה של המתים המהלכים בהחלט מספקת את הסחורה, גם אם לא ברמה אחידה.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.