ארכיון הקטגוריה: iOS (אייפון) ואנדרואיד

שומרי הגלקסיה – מסובכים בכחול

שומרי הגלקסיה היא אחת ההפתעות היותר גדולות של מארוול : מבחינת הקומיקס, לא מדובר באחד המותגים הגדולים ביותר של החברה והוא זכה לתחייה מחודשת רק ב – 2008 (כלום במונחים של הז'אנר), אבל הסרט שיצא בעקבותיו התגלה כשילוב קטלני בין הומור, אקשן ותחושה כללית של Feel good movie  שהתאימה בול לאופי של הסרטים הטובים ביותר של מארוול.

ועם ההצלחה באים כמובן ההמשכים והמרצנדיז' : הסרט השני בסדרה עולה אצלנו בשבוע הבא והשומרים ייקחו חלק מרכזי גם בסרט הבא של הנוקמים (מלחמת האינסוף). במקביל נחשף ש – Square Enix עובדים על משחק המבוסס על הזיכיון ויפותח על ידי Eidos Montreal, הסטודיו שהביא לנו את שני המשחקים האחרונים בסדרת דאוס אקס ואת הריבוט של משחקי Tomb Raider.

אבל אני לא כאן כדי להרחיב על אלו או להעלות ספקולציות, אלא כדי להציג את ההתרשמות שלי מהסדרה האפיזודית של Telltale. אמנם יצא בינתיים רק פרק אחד, אבל לדעתי יש כמה שינויים מהנוסחה הרגילה של החברה ששווה לשים אליהם לב ומצדיקים פוסט.

אם עדיין לא ראיתם את הטריילר נטול הספוילרים הנה הוא :

סטאר לורד, שים את המסכה!

הדבר הראשון שבלט לעין כאשר הפעלתי את המשחק (למעשה כאשר נכנסתי להגדרות הגרפיות) הוא שהוסיפו כאן כמה אפשרויות שלא היו קיימות עד עכשיו (גם לא במתים המהלכים האחרון) כמו למשל שליטה באפקטים של התאורה,  ההשתקפות ועומק השדה (סלחו לי אם אני לא זוכר את המונחים המקצועיים).

העניין הוא שגם כשהפעלתי את ההגדרות האלו על מקסימום, עדיין לא היה אפשר להתעלם מכך שהמודלים של רוב הדמויות פשוט לא נראים טוב והם פשטניים משהו. אני לא יכול להצביע על הסיבה המדויקת לכך שזה כל כך בולט דווקא עכשיו, אבל אין ספק שהמשחק נראה רחוק מאוד מהדור הנוכחי ובמידה מסוימת אפילו מהדור הקודם (שלא זכה לגרסה משלו).

אני מנחש שב – Telltale  רצו לשמור על תאימות לגרסאות המובייל ולא לעצב את כל הדמויות מחדש כל פעם, אבל לדעתי זה עדיין לא מצדיק את הפירוט הנמוך והבעות הפנים הבעייתיות שהפכו להיות בדיחה בתעשייה אחרי הפלופ הגרפי של Mass Effect Andromeda. הדמות שנראית הכי רע היא ללא ספק סטאר לורד וממש כואב לצפות בה כשהיא בלי המסכה שלה, אאוץ!

לא מנסים להמציא את הגלגל מחדש

ברוב הפעמיים הקודמות בהן Telltale  הוציאה סדרות שמבוססות על זיכיונות מוכרים (למעשה אני לא זוכר מתי הייתה הפעם האחרונה שהיא לא הוציאה סדרה כזו…), יאמר לזכותה שהיא ניסתה לספק לנו חוויה שונה ממה שאנחנו רגילים אליה. גם כשהיא עשתה את זה עם משחקי הכס, היא יצרה סט חדש של דמויות תוך כדי שהיא משלבת אותם בתוך העולם המוכר של הסדרה בתקופת זמן ידועה (בין העונה השלישית לרביעית אאל"ט).

לעומת זאת, כאן היא לא ניסתה לקחת הימור וביססה את הצד הוויזואלי ובעיקר את האופי של הדמויות והדיאלוגים על הסרט וקשה מאוד להתעלם מהדמיון בין השניים. נקודת הפתיחה היא עדיין יוצאת דופן ויש כאן צד בסיפור הרקע של סטאר לוורד שהוא כנראה מקורי, אבל זהו ללא ספק המשחק שמנסה לשחק אותה בצורה הכי בטוחה.

אבל כל זה לא אומר שהוא לא טוב מהבחינה הזו, להפך : הדיאלוגים עדיין שנונים, רוב הבדיחות  עובדות מצוין ומדבבים ללא ספק עושים עבודה מקצועית גם בלי העזרה של ווין דיזל… באותו אופן, המוזיקה מיישרת קו עם הרוח הכללית של הסרט וכאשר שמעתי את ג'ף לין שר את "It's a livin' thing…" בתפריט הראשי, הבנתי שמישהו כאן ידע בדיוק מה הוא עושה..

עדיף לשחק עם קונטרולר

בכל המשחקים הקודמים של Telltale  העדפתי להשתמש במקלדת ועכבר מכיוון שהשליטה בסמן הייתה נוחה יותר עם העכבר ונפרדת מהשליטה הישירה בדמויות. הפעם לעומת זאת החלטתי שאני רוצה לשחק על הטלווזיה (לא בעיה כשהמחשב והטלוויזיה שניהם בסלון) והפעלתי את הקונטרולר מבעוד מועד (מה שגם צריך לעשות אם רוצים שהוא יעבוד בגרסת המחשב…). למרבה ההפתעה, גיליתי שהשליטה במצב הזה היא לא רעה בכלל –  לדוגמה, בקטעים שבהם צריך לירות, לוחצים על שני הטריגרים לסירוגין כמעט "כמו אצל הגדולים". אפילו הבחירה בין הדיאלוגים עם הכפתורים הייתה לי איכשהו יותר נוחה ולא מצאתי את עצמי מפספס את האופציה לבחור.

קטע האקשן הארוך ביותר הוא גם הטוב ביותר ובו שולטים בכל הדמויות במקביל, למרבה הצער, אין הרבה הזדמנויות אחרות לעשות זאת, וחבל.

עוד תוספת נחמדה היא היכולת של סטאר לורד להפעיל את החליפה שלו וכך לרחף בכמה מפלסים שונים, מה שקצת הופך את כל הקטע של השיטוט ומציאת הדבר הבא לעשות למעט פחות טריוויאלי. למרבה הצער, גם כאן אפשר לנצל את היכולת הזו רק בסצנה אחת מרכזית למרות שאני בטוח שהיא תחזור בפרקים הבאים.

שומרים על הנוסחה (והגלקסיה)

בסופו של דבר, מי שאהב את המשחקים הקודמים של Telltale  צפוי ליהנות מאוד משומרי הגלקסיה שהוא ללא ספק מלוטש ומהוקצע מרוב הבחינות. לעומת זאת, מי שאף פעם לא אהב את המשחקיות המוגבלת ואת חוסר היכולת להשפיע באמת על הסיפור (למרות שיש שיפור בקטע הזה לאחרונה), לא צפוי להיות מופתע לטובה.

מי שעדיין מתלבט ויש לו קונסולה, יכול לקנות את הפרק הראשון בלבד תמורת 5$, וסביר להניח שבשלב מסוים גרסת המחשב תהפוך לחינמית כדי לקדם את המשחק המלא (אם כי זה יכול לקחת כמה חודשים טובים).

סיקור : Lost Echo

לכאורה טאבלטים אמורים להיות כר פורה למשחקי הרפתקאות וקווסטים קלאסים של "הצבע ולחץ", אבל המציאות מראה שגרסות ה – PC של רוב המשחקים בדרך כלל יוצאות קודם וגם זוכות ליותר חשיפה, בין אם מדובר בסדרות כמו Broken Sword  שהן סדרות קלאסיות ביותר, ובין אם מדובר במשחקים האפיזודים של Telltale שהאחרונים מביניהם הם יותר סיפורים אינטראקטיביים מאשר קווסטים של ממש.

לאור המצב הזה, Lost Echo הוא חדשות מצוינות (המשחק למעשה כבר כמעט בן חצי שנה אבל לקח לי זמן לסיים אותו…) מכיוון שמדובר במשחק נגיש מאוד שעובד מצוין עם האייפד והאייפון, אבל כרגע לא ברור מתי אם בכלל הוא ייצא גם לאנדרואיד, מה שאומר שאם אתם לא מחסידי התפוח הגדול, אתם בהחלט מפספסים כאן משחק נהדר, וזה  חבל.

Lost Echo מתאר עתיד דיסטופי אבל לא כל כך בדיוני שבו כולם משתמשים בבתים חכמים ומערכות אינטליגנציה מלאכותית מתקדמות סטייל "היא" (רק בלי כל ההצפה הרגשית) ובאופן לא מאוד מפתיע, הכוח האמיתי ובעיקר השליטה במידע ובידע נמצאים בידיהם של תאגידים ענק היכולים להעלים אנשים סתם כך ולשחרר אותם בזמן ובמקום שיתאים להם (בהנחה שכלל יטרחו לעשות זאת)…

 כך קורה שגיבור המשחק, גרג, מוצא את עצמו במרכזה של תאונה מסתורית בה היה מעורב ביחד עם חברתו קלואי, וכאשר הוא מתעורר בבית החולים, הוא מגלה שאף אחד חוץ מלבדו לא זוכר שאי פעם הייתה לו בת זוג… באופן טבעי,  גרג מחליט להיכנס לעובי הקורה ולהתחקות אחר כל מידע שיוכל לקבל אודות התאונה, וכצפוי, מה שהוא מגלה היא רק קצה הקרחון של תיבת פנדורה גדולה הרבה יותר…

מלבד העלילה הכתובה היטב והדיאלוגים הזורמים בדיוק בקצב הנכון (במשחק אין דיבוב ובאופן יוצא דופן זה ממש לא הפריע לי), גם העיצוב של סביבות המשחק השונות מרהיב : למרות שאפשר להתייחס אליו כקוביזם פשטני על גבול הקלישאתיות, הוא מצליח להיראות משכנע, אולי דווקא בגלל הפשטות שלו, אך  גם לא מעט בזכות העובדה שמנוע המשחק מאפשר להציג את אותם המקומות ממספר רב של זוויות או ליצור אפקטים של נפילה או רעידה של המצלמה הוירטואלית להגברת המתח , וכן, זה לגמרי משחק של אווירה שמועברת היטב. הדמויות עצמן לא מאוד מפורטות, אבל כבר ראיתי לא מעט משחקי PC בתלת ממד שנראו הרבה יותר גרוע וכנראה פותחו בתקציבים הרבה יותר גדולים (המשחק עצמו רץ על Unity ונראה שהמפתחים מכירים אותו היטב)…

מבחינת פאזלים, רוב החידות במשחק תחומות למספר קטן של מסכים ולחיצה עם שתי אצבעות על המסך מציגה את כל האובייקטים שניתן לפעול איתם. למרות זאת, בגלל שכל אזור או חדר ניתן כאמורה להצגה מכמה זוויות וגם יש לא מעט חידות היגיון או מיני משחקי הרכבה, המשחק עדיין מאתגר. למתקשים ישנה רמה קלה למי שלא רגיל כל כך לשחק בקווסטים ופתרון מלא באתר של הסטודיו (יש מעט מאוד חידות מעצבנות שאפשר לפספס את הפתרון להן בקלות).

בסך הכול, בשביל משחק ברמת מחיר של משחקים שבדרך כלל מפסיקים לשחק בהם אחרי שעה וחצי לכל היותר (3$), מקבלים פה משחק באורך מכובד למדי של 3-4 שעות לכל הפחות, והיוצרים מבטיחים תוספת חינמית שתסגור את כל הקצוות בסיפור, למרות שגם כאן לא ברור מתי היא תראה אור. (מכיוון שמדובר בצוות של שני אנשים בסך הכול, העבודה על המשחק עצמו ארכה כשנתיים).

האימפריה כועסת שנית

האמת היא שמשחקי טאצ' התחילו להימאס עלי כבר לפני בערך חצי שנה, אבל היום במקרה התכוננתי להוריד בכלל משחק אחר בשם Lost Echo וכבדרך אגב הצצתי ברשימת המשחקים המורדים ביותר מהאפסטור ונתקלתי ב – Angry Birds Star Wars 2. בתור מי ששיחק בערך חמש דקות בדמו של המשחק הראשון, עניין אותי לדעת אם המשחק השני באמת שווה את ארבעת השקלים שהוא עולה, או שאולי מדובר בעוד מסחטת כסף שתדרוש ממני עוד כמה עשרות שקלים אחרי חמש דקות של משחק.

אז החדשות הטובות הן שבהחלט אפשר ליהנות מאנגרי בירס סטאר וורס 2 כמעט בחינם, אבל מי שציפה לשינויים בסדר גודל משמעותי או הליכה לכיוון של Angry Birds Space צפוי להתאכזב : מדובר בסך הכול בשיפור ושיוף של המשחק הראשון בתוספת של שלבי "הצד האפל" שבנויים בדיוק סביב אותו רעיון של השלבים הרגילים, רק עם חזירים במקום ציפורים וכוחות מעט אחרים.

ואם כבר מדברים על הנוסחה המוכרת של Angry Birds, לדעתי האישית הבעיה העיקרית בה הייתה ונותרה העובדה שמדובר בסך הכול בגרסה פרימיטיבית של Worms כשלמעשה צד אחד נשאר פסיבי. אם ב – Worms יכולתי לפחות לתרץ את הביצועים הגרועים שלי בכך שהמחשב הרבה יותר מדויק ממני ויכול לחזות 20 צעדים קדימה, באנגרי בירדס יש פשוט תחושה שהצלחה או כישלון תלויים בהזזת האצבע סנטימטר אחד לפה או לשם בדיוק לפי מה שמעצבי השלבים תיכננו. בהשוואה למשחק כמו דה ספלאטרס, מרגישים כאילו השחקן כבול בשלשלאות ואין לו באמת יותר מדי דרכים לעבור את השלב.

תפסת רובה לא תפסת

השילוב של הכוחות המיוחדים כמו קפיצות הלייט סייבר של יודה או שדה הכוח של אנאקין אמנם מוסיפים נפח נוסף למשחק, אבל הם גם אחראיים לכך שלפעמיים המשחקיות מרגישה עוד יותר לא מאוזנת כשהשלבים של הצד האפל הם קלים יותר ויש גם ציפורים כמו אובי ואן קנובי שכלי הנשק שלהם הרבה יותר קשים לשליטה (ברוב הפעמים שניסיתי לירות, יריתי לכיוון ההפוך אליו כיוונתי). מדי פעם אפשר להשתמש גם בציפורים אחרות מאשר אלו שנמצאות במלאי של אותו השלב, אבל המספר שלהן הוא מוגבל ביותר, אלא אם כן אתם באמת רוצים לשלם כסף…

עוד נקודה שמעט הציקה לי היא שרוב השלבים עדיין לא מתאימים לגודל המסך – אין לי שום בעיה לעשות זום פנימה והחוצה על המסך הסופר חד של האייפד, אבל אני בספק זה יהיה כל כך נוח על מסכים קטנים יותר כמו אלו של סמארטפונים, ותאמינו לי שאתם ממש לא רוצים לכוון על עיוור.

פעמיים כי טוב?

בסופו של דבר אין לי ספק שמי שלא שבע מששת המשחקים הקודמים בסדרה, בהחלט ייהנה גם מהמשחק החדש ומהמבחר המפחיד של ציפורים חדשות אותן הוא מציע, אבל מי שכבר מיצה את המותג (ובצדק), לא בטוח שיקבל פה יותר מכמה שעות בודדות של משחק לכל היותר. מצד שני, אולי בשביל ארבעה שקלים בסך הכול, זו לא עסקה רעה כל כך…

להורדת המשחק (משום מה הפעם אין גרסת PC, אולי בגלל מכירות מאכזבות?)