כל הפוסטים של איתי ברנר

פינת המשחק הנחבא : Seraph

מאז עליית הפופולאריות של משחקי האינדי בשנים האחרונות והכניסה שלהם גם למיינסטרים אנחנו רואים יותר ויותר משחקים מעולים שספק אם היינו יכולים לראות בתעשיית המשחקי המסורתית. המבחר הזה רק הלך וגדל מאז יצירתם של אתרים כמו Desura  ופרויקטים כמו Greenlight  של סטים שמאפשרים גם ליוצרים בתחילת דרכם להפיץ את המשחקים המסחריים שלהם (זאת בניגוד לעבר, אז רוב משחקי האינדי של יוצרים מתחילים היו חופשיים ולכן לא תמיד כיסו את עלויות הפיתוח שלהם אם בכלל).

אבל למטבע הזה יש שני צדדים : ביחד עם משחקים מעולים שזכו להכרת המבקרים והשחקנים כאחד  בשנים האחרונות (Ori and the Blind Forest, Undertale, Shovel Knight, Stardew Valley), ישנם גם לא מעט משחקים שהאיכות שלהם מוטלת בספק ובדרך כלל תמצאו אותם במכירות השבועיות של החנויות הדיגיטאליות בהנחות גדולות למרות שהם חדשים יחסית.

הקיטוב הזה מקשה בעיקר על מפתחים שיוצרים משחקים טובים אבל לא זוכים להכרה מסיבות שונות, ואם אתם שחקנים שלא מאזינים לפודקאסטים, רואים המון קטעים ביו-טיוב או קוראים מגוון גדול במיוחד של אתרי גיימינג, מאוד יכול להיות שפספסתם אותם. אני למשל מצאתי את אחד ממשחקי ה – Metrovania  הכי ייחודים ומצחיקים שיש בשם Pharaoh Rebirth ממש במקרה במכירת סוף שבוע של המפיצה שלו, ולמרות שאני לא הולך להרחיב עליו כאן, שווה לכם לבדוק אותו.

Seraph

המשחק שאני כן הולך לכתוב עליו הוא Seraph שאמנם יצא גם לחנות הדיגיטאלית של ה – PS4, אבל אני מניח שגם שם הוא לא זכה להכרה גדולה כל כך… למרבה המזל, שמעתי עליו דרך הסרטון המפורט של סייד קווסט (מהפודקאסט "חומוס צ'יפס שלט") שגם עקבו אחרי הפיתוח שלו, ואחרי שנהניתי ממנו כל כך, חשבתי שיש מקום לכתוב עליו גם כאן.

Seraph  ללא ספק שואב השראה ממשחקים כמו Abuse  (שהיה אחד ממשחקי היריות הדו ממדיים הראשונים שעשו שימוש בעכבר), אך מתאים אותו למשחקיות דמוית Rougelike בכך שהוא מציע רמות קושי שונות בשלבים עם אויבים רנדומליים.

אבל הקונספט העיקרי של Seraph שהופך אותו לכל כך ייחודי הוא המכניקה שלו שמייתרת את הצורך בכיוון והופכת אותו לאוטומטי כמעט לחלוטין, זאת בעוד השחקן צריך לבצע שלל תמרונים אקרובטים על מנת שלא להיפגע ולהתמודד מול כמויות גדולות במיוחד של אויבים. הדרך העיקרית לעשות זאת היא באמצעות ה – Blink, יכולת שמאפשרת לבצע זינוק באוויר (Dashing) לכל כיוון לזמן מוגבל. בזמן  ה – Blink , השחקן הופך למעשה לבלתי פגיע וכך יכול לעבור דרך אויבים ובמקרים מסוימים אפילו לגרום להם נזק.

מערכת ה – Crafting

אבל בתור Rougelike, Seraph הוא הרבה יותר מורכב מכך וכולל שתי מערכות קרב שונות : אחת מורכבת מכלי הנשק החמים הפופולאריים (שוטגנים, מכונות ירייה, אקדחים וכו') שנמצאים בתיבות מיוחדות (כל פעם אפשר לשאת רק את האקדח הבסיסי וכלי נשק נוסף) והשנייה מיכולות מיוחדות שגורמות נזק כבד (Holy Damage) לזמן מוגבל. למשל, ישנה יכולת שיוצרת סוג של בומרנג שיכול לפגוע באויבים פעמיים ואחרת שמסמנת את האויב וגורמת לו לנזק מוגבר מכלי הנשק החמים… יש לציין שהיכולות המיוחדות האלו פועלות כל אחת ברדיוס וצורה שונה, כך שהכיוון האוטומטי לא רלוונטי בעבורן…

מערכת ה – Crafting  של המשחק גם היא יוצאת דופן לטובה ולרעה : מלבד היכולת לשדרג את היכולות המיוחדות וכלי הנשק, במהלך השלבים אוספים גם רסיסים צבעוניים (Shards) שיש להם מערך שדרוגים משלהם. לדוגמה, הם יכולים לגרום ליותר נזק מהמתקפות השונות, להגביר את הסיכוי לנזק קריטי, להפחית את הזמן שלוקח ליכולות או ל – Blink להיטען מחדש וכך הלאה. המערכת הזו מחולקת לשלוש חטיבות שונות, כאשר ככל שמשקיעים יותר רסיסים בחטיבה אחת, כך אפשר לפתוח בה עוד יכולות. הרסיסים היותר נפוצים מגבירים את האפקטיביות של כל תכונה באחוזים בודדים, אך הרסיסים היותר נדירים שנמצאים בעיקר ברמות הקושי הגבוהות יכולים לשפר את התכונות האלו בעד 10% בדר"כ.

החיסרון הגדול של המערכת הוא שברגע שפותחים יכולות חדשות או משפרים כלי נשק, אי אפשר לחזור אחורה, ואם בחרתם למשל מתקפה מיוחדת שהתבררה כלא נוחה לסגנון המשחק שלכם, תצטרכו לאסוף הרבה מאוד חלקים נוספים כדי לפתוח עוד מתקפה, כאשר החלקים הנדירים יותר נמצאים מן הסתם ברמות הקושי הגבוהות (ארחיב על כך בהמשך).

הדבר נכון גם ל – Shards שאותם אפשר לאחד כדי ליצור גרסאות נדירות יותר שלהם, אך מרגע שאיחדתם אותם, אי אפשר לחזור אחורה (מה שאומר שתוכלו לשדרג מספר קטן יותר של תכונות). לכן, אני ממליץ לא למהר ולקרוא היטב את האפקטים של כל שדרוג, כמו גם לבחור בקלאס הנכון של כלי הנשק שאותו אתם רוצים לשדרג. בקשר למתקפות המיוחדות, אל תהססו להסתכל ביו-טיוב, העלילה של המשחק לא מעניינת במיוחד כך שאין ממש ספוילרים.

בנוסף, יש מערכת שלישית שלא יצא לי לנסות אותה בשם Rebirth והיא מאפשרת לכם להקריב את כל מה ששידרתם עד כה בשתי מערכות ה – Crafting, אך תמורת זאת לקבל בוסט קבוע לסטטוס שלכם.

רמת הקושי ומבנה השלבים

רמת הקושי במשחק מתאימה את עצמה לביצועים שלכם ועולה באופן הדרגתי ככל שאתם מתקדמים יותר בשלבים (למרות שגם כאן, הרבה כישלונות לא יחזירו אותה אחורה…). ככל שרמת הקושי יותר גבוהה, כך האויבים מהירים יותר וחלקם מציגים מתקפות שאינן קיימות ברמות הקושי הנמוכות יותר. ההתקדמות במשחק אף היא לינארית, ולכאורה ואי אפשר לחזור אחורה לשלבים קודמים יותר, אבל אתם צריכים למצוא את נקודת ה – Checkpoint בכל שלב כדי להמשיך ממנו, שכן אם לא תעשו כן, תחזרו לשלב בו מצאתם את ה – Checkpoint  האחרון. לכן, זה רעיון חכם לחפש קודם כל את הנקודה הזו (שבדרך כלל מתחבאת מאחורי דלת שנפתחת לזמן מוגבל) עוד לפני שניגשים לבצע את המשימה בשלב.

ואם כבר הזכרתי את המשימות, יש שלושה סוגים של משימות עיקריות – להשמיד את כל האויבים בשלב, להרוס את הטרמינלים שלהם או לחסל אויב חזק במיוחד. פה המקום להזכיר שגם ל – Seraph וגם לחלק מהאויבים יש מספר גלגולי חיים שמאפשרים להם לחזור מספר מוגבל של פעמיים גם לאחר המוות, שכאשר מדובר ב – Seraph, כל פעם היא מתחילה עם מעט פחות כוח.

האמת היא שבפעם הראשונה שתרוצו דרך הקמפיין של המשחק, הוא לא יהיה קשה במיוחד, למעט אולי הבוס האחרון שדורש לתכנן היטב את טקטיקת ה – Shards שלכם (שיכולה להיות שונה ממערך השדרוגים שלכם). לאחר שסיימתם את הקמפיין פעם אחת תוכלו להתחיל ברמת קושי גבוהה או גבוהה מאוד וכך לאתגר את עצמכם הרבה יותר תוך כדי שאתם צוברים יותר שדרוגים ושומרים את כל השדרוגים הקיימים. (סוג של New Game +). אם הצלחתם לסיים את הקמפיין גם ברמה הכי קשה ורוצים אפילו יותר אתגר, אתם יכולים להשתתף באתגר יומי או שבועי מול התוצאות של שחקנים אחרים.

המלצה נוספת לסיום

לסיכום, אם לא הדגשתי את זה מספיק, Seraph הוא אחד מהמשחקים היותר מרעננים שיצא לי לשחק בהם לאחרונה ואם אתם חובבים של משחקי יריות דו ממדיים, ממש לא כדאי לכם לפספס אותו בגלל שהוא שונה מרוב משחקי ה – Rougrlike. בנוסף לכך, יש שני משחקים דומים בסדרת Bleed שהם הרבה יותר ארקיידים וצבעוניים שגם בהם יש סוג של Dashing, אך במקום לכוון אוטומטית, אפשר פשוט להאט את הזמן ולצלוף בקלות…

Owlboy – כמעט עשר שנים ו..?

המשאבים המצומצמים של מרבית מפתחי האינדי המסורתיים (לא אלו שמקבלים תקציבי עתק ממפיצים גדולים), מביאים לכך שהפיתוח של משחק אינדי ממוצע יכול להגיע לכמה שנים טובות, ולכן אין פלא שאנחנו רואים יותר ויותר משחקים שיוצאים ב – Early Access כדי לתת לשחקנים משהו לטעימה ולקבל מהם פידבק.

אבל הפיתוח של Owlboy לעומת זאת נמשך זמן רב אפילו יותר מהממוצע, כמעט 10 שנים (החל מ – 2007, כאשר המשחק עצמו יצא בנובמבר 2016). אישית לא עקבתי אחרי הפיתוח והמשחק גם לא פומפם כ"כ באתרים המוקדשים לאתרי אינדי, אבל הטריילר שלו נראה מעניין והציונים הגבוהים שהוא קיבל גרמו לי לרכוש אותו כבר בהשקה. (לשאלת המחיר אגיע בהמשך).

Owlboy נפתח בסצנה לא שגרתית בה אנחנו פוגשים את Otus והמורה שלו Asio (השם המדעי לינשוף) שמנסה ללמד אותו כיצד לעוף ולהעביר חפצים ממקום למקום, שתי פעולות שבהן הוא נכשל באופן נמרץ… ואם הכישלון הזה לא מספיק, הרי שבהמשך Otus מוביל את הפיראטים, אויבי הינשופים, למקום המסתור של אחד מהאוצרות החשובים ביותר בכפר שלו, ובכך גורם ל – Asio  לאבד את מעט התקווה שעוד הייתה לו לגביו…

למרבה המזל, למרות הפתיחה הלא מאוד מוצלחת הזו, Otus נעזר בחברו הטוב Geddy ויוצא לנסות ולתקן את מה שהרס. בדרך הוא יגלה מספר חברים נוספים ובלתי צפויים ועוד כמה דברים מעניינים על ההיסטוריה של הינשופים.

מבחינת משחקיות, ל – Owlboy יש מכניקה ייחודית למדי שמאפשרת לשחקן לעוף באופן חופשי ולירות במקביל בכל כיוון שירצה בעזרת החבר שצמוד אליו באותו הרגע. זה נשמע קצת כמו Twin Stick Shooter, אבל העובדה שהמשחק מתרחש במבוכים סטייל Castlevania ולא בחלל, הופכת את כל העניין לשונה מאוד ממה שאנחנו רגילים אליו.

מלבד קטעי היריות המתבקשים בהם עוברים במבוכים ומנסים לירות או להתחמק מאויבים, יש גם קטעי פאזל קלילים בהם צריך לפתוח שער כזה או אחר. בחלקים אחרים צריך להתגנב או לירות באויבים מבלי שהם יראו אתכם. למי שלא ממש אוהב התגנבות כמוני, אני יכול להרגיע שהקטעים האלו די קצרים..

ואם כבר הזכרתי קטעים קצרים, כדאי לדעת שבניגוד למשחקי "רטרו" אחרים שיצאו בשנים האחרונות, Owlboy  הוא מאוד סלחן ואפילו אפשר להגיד קל : את רוב הקטעים הסטנדרטים אפשר לעבור בלי יותר מדי ניסיונות חוזרים, וגם אם נתקעתם, המשחק שומר את ההתקדמות שלכם כל כמה מסכים, כך שבמקרה הכי גרוע תזרקו דקה אחת או שתיים אחורה בסך הכול.

כמובן שאם תרצו לאסוף את כל המטבעות כדי לשדרג את עצמכם (ולמרות שחוץ מהשדרוג האחרון מספיק להשיג בערך רק חצי מהמטבעות), תוכלו להיכנס למסכים יותר קשים שבדרך כלל ידרשו ממכם לירות בהרבה מאוד אויבים בזירה סגורה. גם ברובם לא מצאתי אתגר גדול במיוחד למעט קטע מסוים שאני לא רוצה להרוס, אני רק ארמוז שהוא מאוד מהיר…

אגב, אם קראתם איפשהו שהמשחק הוא סוג של Metrovania, צר לי לאכזב אתכם : נכון, יכול להיות שבסיבוב ראשון לא תגלו את כל מה שיש לגלות, אבל רוב האזורים הסודיים הם פשוט מעברים נחבאים  ונדיר שתגלו אזור שגדול יותר מחדר או שניים שלא ביקרתם בו כבר. במילים אחרות, אתם יכולים לחזור לכל מבוך שהייתם בו, אבל המבוכים עצמם הם יחסית ליניאריים……

למרות שהמשחקיות עצמה לא מאוד מתוחכמת, מה שבאמת הופך את המשחק לטוב היא המוזיקה הנפלאה והדיאלוגים השנונים. ומכיוון שאוטוס עצמו הוא אילם כפי שתיווכחו מיד בהתחלה, הרבה פעמיים תצטרכו להבין מהי התגובה שלו בהתאם להבעות הפנים והתנועות שהוא עושה, קצת כמו במשחקים הישנים של Final Fantasy, וברוב המקרים זה הרבה יותר עוצמתי מכל טקסט שהיה אפשר להכניס לו לפה.

אז בסופו של דבר יש לנו משחק לא רע בכלל, אבל כזה שרחוק מלהיות מאתגר, וכאן אתם צריכים לשאול את עצמכם אם המחיר היחסית גבוה שלו (25$ בלי מבצעים) שווה את זה? לדעתי אם לא אכפת לכם שהוא גם לא מאוד ארוך ואתם מחפשים חוויה שתאיר שוב את ימי ה – 16 ביט העליזים סטייל אמיגה או הסופר נינטנדו, המשחק בהחלט שווה את המחיר אפילו בלי הפסקול שלו (שהיה בחינם למי שביצע Preorder).

ביקורת Batman : The Telltale Series – העונה המלאה

אם לפתוח בנימה אישית – אני מודה ומתוודה שלא כתבתי בבלוג הזה כבר יותר משנה, אבל תנו לי לנסות ולהסביר מדוע :

בניגוד למה שניתן לחשוב, למרות הדעיכה של אתרי הגיימינג הוותיקים במתכונת הישנה שלהם ועליית דור חדש של כתבים ומבקרים (רובם צעירים יותר), אני חושב שהיום ניתן למצוא ברשת יותר סיקורים בעברית מאשר פעם. בעוד סיקורים גדולים ומקיפים על משחקי ה – AAA  האחרונים קל יחסית למצוא מכיוון שהם מקבלים כל כך הרבה תשומת לב, מסתבר שגם משחקי אינדי ומשחקים קטנים יותר זוכים לסיקורים באתרים קטנים יותר / פייסבוק (למרות שאני לא סובל לקרוא סטטוס של יותר מפסקה אחת…) או אפילו באתרים שלא מוקדשים אך ורק לגיימינג.

ההבדל הוא שאם עד לפני שנתיים או שלוש, רוב הסיקורים ללא יוצא מן הכלל היו טקסטואליים, היום לעומת זאת גם בארץ מתחילים לראות יותר ויותר סיקורי וידאו או סרטוני Let's Play. אני לא צריך להוסיף שקל יחסית להפיק אותם ואפשר לתאר באופן טוב יותר את הצדדים החיובים והשליליים של המשחק באמצעותם, אבל הם עדיין לא מתאימים לכל אחד ולכל משחק. למשל, למי שקריינות היא לא הצד החזק שלהם (כמוני) או למי שמסקר משחקי הרפתקאות שבהם כל צילום של סצנה ליותר משתי שניות יכול להיות בבחינת ספוילר רציני (והמטרה שלי לפחות היא להימנע כמה שיותר מספוילרים למרות שזה מפתה – ע"ע אורי קליין).

וכאן אני חושב שיש עדיין מקום לסיקורים טקסטואליים קלאסיים בלי הרבה רעש וצלצולים, אז בלי להוסיף מילים ועם תקווה שיהיו עוד הרבה סיקורים מעתה והלאה, נתחיל בביקורת… (תה דה!)

הביקורת

Batman : The Telltale Series  היא עוד סדרה בסדרות המשחקים של טל טייל המבוססת על מותגים המובילים והמוכרים כמעט לכל מי שלא היה על הירח בעשרים השנים האחרונות, החל ממשחקי הכס ועד לבורדרלנדס. יחד עם זאת, זו הפעם הראשונה שהחברה מנסה לקחת מותג כל כך ותיק הנטוע עמוק בתרבות הפופולארית, ובמיוחד כזה שזכה לעדנה מחודשת בעשורים האחרונים (החל מהסרטים של כריסטופר נולאן ועד לסדרת משחקי ארקם המצליחה של Rockstady).

כאשר המשחק הוכרז לראשונה, הוא עורר לא מעט ציפייה, במיוחד בקרב השחקנים שכבר הכירו את טל טייל ושרצו לראות האם היא תצליח לעמוד ברף הגבוה ביותר שהציבה לעצמה מאז משחקי הכס (שלא היה כל כך מדהים לדעתי…).

חשוב להדגיש שבלי קשר לאיכות המשחקיות עצמה, לפי ביקורות רבות בסטים, המשחק עצמו היה רצוף בעיות טכניות, במיוחד בכל הקשור לביצועים ונפילות פריימים. אני לעומת זאת לא נתקלתי בשום בעיה יוצאת דופן גם על Windows 7 וגם על Windows 10 למרות שהמחשב שלי הוא כבר די חלשלוש. בנוסף, אני לא חושב שהגרפיקה במשחק פחות טובה מזו של המשחקים הקודמים ולמרות הביקורות הקבועה עליה מצד השחקנים, יש דווקא שיפור מסוים ופחות מריחות או טקסטורות מעוותות לעומת העבר.

batman1

אוקי קראתי מספיק, אבל איך המשחק?!

כמו שאר המשחקים של טל טייל, המשחק עצמו מתחלק בין קטעי דיאלוגים או חקירה של הסביבה הקרובה ובין קטעי אקשן המורכבים מרצף של Quick Time Events (שאינם בדיוק מאתגרים ולכן מתאימים גם למי שמעולם לא נגע בקונטרולר או ביותר משני מקשים בו זמנית…).

החדשות הטובות הן שהחלוקה הזו היא מצוינת לנרטיב של המשחק, ובו ברוס ווין מוצא את עצמו נאלץ להגן לו רק על שמו הטוב, אלא כמובן גם על גותהאם מפני הנבלים השונים המסתובבים בה באופן קבוע : אם בתור ברוס ווין תבלו את רוב הזמן בדיאלוגים וחקירה של החומר שאספתם (בעזרת הבאט קומפיוטר), הרי שבתור באטמן יהיו לכם הרבה יותר סצינות אקשן וחקירה של זירות פשע בזמן אמת.

ואם כבר דיברנו על הנראטיב – בטל טייל ניסו לפנות הן אל השחקנים המכירים היטב את הקומיקס הסרטים והסדרות והן אל השחקנים שמכירים את הדמות בצורה שטחית יותר. למעשה מדובר במעין סיפור מקור (Origin) אלטרנטיבי בו מופיעות דמויות אייקוניות כמו הפינגווין בצורה שונה למדי ממה שהכרנו עד כה. אמנם אין הרבה בעיה לזהות מי הוא מי אפילו מהפרק הראשון של הסדרה, אבל עדיין מעניין לראות כיצד הדמויות מתפתחות מפרק לפרק.

למרות שהדיאלוגים כתובים היטב והעלילה היא בסך הכול מעניינת ומקורית למדי, המשחק נופל דווקא במקומות הפחות צפויים והם בעיקר קטעי החקירה : בקטעים אלו, באטמן או ברוס ווין (בהתאם לסיטואציה) צריכים לעקוב אחר רמזים או לקשר ביניהם על מנת לחשוף את התמונה המלאה של האירועים שקרו. ברוב הקטעים האלו אין שום אתגר מחשבתי ויש תחושה שהם נועדו רק על מנת למלא את החלל בין הקטעים האחרים והטובים יותר. אמנם בסופו של דבר נחשפים פרטים חדשים על מה שאירע במקום, אבל לא צריך יותר מדקה או שתיים כדי להבין זאת גם בלי להתחיל "לחקור", ונשאלת השאלה אם הקטעים האלו לא נועדו רק על מנת למלא את החלל ולהאריך את זמן המשחק בצורה מלאכותית…

batman2

גם הרגשות שלי לגבי קטעי האקשן הם מעורבים : מצד אחד מדובר בקטעים די אינטנסיביים בסך הכול עם כוריאוגרפיה וירטואלית מרשימה, אבל מצד שני אין באמת שום שיפורים אמתיים לעומת הסדרות הקודמות וזה בולט על אחת כמה וכמה לאור סצנות האקשן הנהדרות מסדרת ארקם. התוספת היחידה שממש שמתי לב אליה היא האפשרות לבחור את המתקפות הספציפיות של באטמן בקטעי התגנבות, אבל זה לא באמת משנה מה בוחרים והאפשרות הזו גם ככה מופיעה אולי פעמיים או שלוש בכל הפרקים יחדיו…

batman3

וכאן  אני מגיע לנקודה הכי כאובה שתהיה מוכרת לכל מי ששיחק אי פעם במשחקים של טל טייל החל מהמתים המהלכים והלאה (סליחה שאני עושה כל כך הרבה השוואת, אבל הן פשוט בלתי נמנעות…) : האם מדובר בסיפור אינטראקטיבי אמיתי, או ששוב פעם לא משנה מה תעשו, התוצאה תהיה אותו הדבר?

ובכן, הסוף עצמו די קבוע מראש והפרקים בסופו של דבר מתחברים זה אל זה כמעט באותה צורה, אבל יש כמה מקומות בהם ניתנת לכם בחירה שיוצרת סצנות שונות. הבעיה היא שאין אפשרות לחזור לסצנה קודמת ולראות מה היה קורה אם (זאת בניגוד למשחקים המוקדמים יותר). לכן, או שצריך לשחק את כל הפרק מהתחלה כמה פעמיים (משימה מתישה למדי), או שצריך ללכת ליו-טיוב, (לא פחות עצוב ומטריד).

זה לא רק יוצר קצת תחושה של זלזול, אלא בעיקר מעלה את השאלה למה בעצם רצו לקצר את זמן המשחק בסדרה שהיא גם ככה די קצרה?! (בסך הכול כשעתיים לכל פרק – 10 שעות בסך  הכול). אין לי הרבה תשובות טובות, חוץ אולי מזה שלא רצו להרוס לנו את "הקוהרנטיות" של העלילה…

שווה לקנות?

בסך הכול, מדובר בסדרה טובה למדי שתספק לחובבי הדמות תמורה לא רעה בכלל לכספם. לעומת זאת, אם מעולם לא התעניינתם בדמות בצורה עמוקה או שאתם לא מחובבי הסגנון של הסיפור האינטראקטיבי בצורה הנוכחית שלו, לא תמצאו כאן משהו חדש ובטח לא דרמה או קומדיה יוצאת דופן. לכן, חשבו אם תג מחיר של 17$ (לאחר הנחת מכירת החורף של סטים עד ל – 2 בינואר) או 25$ (אם קראתם את הפוסט הזה מאוחר מדי…) מתאים לכם.

אתם יכולים גם לנסות את הפרק הראשון בחינם (לחצו על הקישור כדי להוריד בסטים) ולהתרשם בעצמכם, רק קחו בחשבון שהפרק הזה הוא מעט איטי יותר לעומת האחרים.