ביקורטרו: Silent Hill

הביקורת נלקחה מהארכיון של אתר "נוסטלגיה ולתמיד" עם שינויים קלים 
סיילנט היל
Silent Hill המקורי משתייך לקבוצה ספציפית מאוד של משחקי אימה "פסיכולוגים" שמורכבים בעיקר מסיורי אינסופים ופתירת חידות , עם מפלצות ובוסים פה ושם, למרות ש-Jump Scares הוא לא הדגש הראשי בו.

הגיבור בסיילנט היל  הוא בחור בשם הארי שמסיע את בתו המאומצת שריל לנופש בעיירה סיילנט היל כאשר מהר מאוד (כמו בכל סרט אימה טוב) דברים מוזרים מתחילים לקרות: זה עם שוטרת שעוקפת ולאחר מכן הוא מגדלה את האופנוע שלה נטוש בצד הדרך. לאחר מכן כאשר הוא מתקרב יותר לסיילנט היל, הוא נאלץ לעצור בחריקת בלמים על מנת שלא לפגוע בספק ילדה ספק רוח העומדת באמצע הכביש. מעוצמת ההתנגשות הוא מאבד את הכרתו ומתעורר כאשר שריל אינה לצידו. וחוץ מזה, כל העיירה מכוסה בערפל ופתיתי שלג מוזרים…

מכאן למעשה השחקן לוקח פיקוד, אך בשלב ראשון אפשר אך ורק לעקוב אחרי הילדה – רוח אל תוך סמטה אפלולית ומלאה בכתמי דם שבה מותקפים על ידי שדים ללא אפשרות לברוח, מה שגורם בסופו של דבר להארי לאבד שוב את הכרתו, ולאחר קטע האקספוזיציה הזה מתחיל למעשה המשחק האמיתי : הארי מתעורר בבית קפה נטוש ומגלה את השוטרת מקטע הפתיחה ששמה סיביל. סיביל נותנת לו אקדח ומציעה כי יתפצלו על מנת לחקור מה באמת קורה בעיירה הזו. למרות שאני לא רוצה להרוס יותר מדי את העלילה , שווה להזכיר שיש ארבעה סופים שונים וסוף אחד מיוחד שדורש לסיים את המשחק פעם נוספת.

הדבר הראשון שאפשר לשים לב אליו  מבחינה גרפית הוא הערפל הכבד שמכסה כל פינה בעיר. חוץ מיצירת המתח ההכרחית, מבחינת כוח העיבוד של ה-Playstation המקורית, הערפל הזה מאשר להארי להסתובב באזורים פתוחים וגדולים ללא איטיות כמעט (אחת התלונות הכי גדולות כלפי גרסת ה-HD היא שהערפל עצמו נעלם ושינה לחלוטין את העלילה של המשחק).

המאפיין השני והחשוב שאפשר לשים לב אליו מתבטא בתנועות המצלמה, או יותר נכון – בעצמאיות שלה. למרות שאפשר להסתכל לצדדים, לא ניתן באמת לבחור זווית, והמצלמה משנה את הזווית כראות עניה על מנת ליצור מתח. למשל, כאשר נכנסים לאותה סמטה אפלולית, המצלמה ניצבת בזווית אלכסונית שמדגישה את הרצפה האדומה ותחושת החוסר יציבות והאימה. בהמשך ניתן לשים לב שאם מספר אויבים דוחקים את הארי לפינה, המצלמה עוברת לצילום מקדימה.

האויבים במשחק אינם נגמרים לעולם למעשה, אך אפשר לברוח מהם מאוד בקלות, בעיקר בעזרת גלאי הרדיו שמתחיל לצפצף ברגע שמישהוא זר נמצא באזור. הכיוון של הנשק נעשה בעזרת החיצים בלבד בדומה להרבה משחקים אחרים מגוף שלישי. בהתחלה זה לא נוח , אבל מתרגלים מאוד בקלות.

רוב האתגר לא נמצא כאמור באויבים , אלא בחידות. נכון שאין כמעט עם מי לדבר, אבל בהחלט אפשר להשתמש בחפצים שונים הנמצאים באזור, וחלק מהפאזלים לא פחות מאתגרים מאלו שרואים בקווסטים. אלמנט השיטוט (או הגילוי אם תרצו) משחק פה תפקיד חשוב, מכיוון שהאזורים עצמם נרחבים למדי (כמו בקווסטים הישנים מאוד של סיירה). אם זה לא מספיק מטריד, ישנם אזורים רבים שמתגלים כחסומים רק כאשר מגיעים אליהם (איקס במפה), מה שרק מוסיף עוד יותר למתח ולתסכול.

חוץ מהעיירה הראשית של סיילנט היל, תמצאו את עצמכם משוטטים גם בבית החולים והבית ספר המקומי. בסך הכל, ההרפתקאה הכללית לא ארוכה מדי, אבל בהחלט אפשר להיתקע בקלות אם לא יודעים לאן להמשיך.

מבחינה גראפית וקולית, סיילנט היל הוא לא משחק ה-Playstation היפה ביותר גם בלי להתייחס לפלטת הצבעים המוגבלת שלו : הדמויות הראשיות לא מפורטות כמו ב-Final Fantasy 8 או 9, אך הן בהחלט עושות את העבודה. לעומת זאת,התאורה והחושך מצליחים להיראות ריאליסטים למדי, במיוחד אפקט התאורה של הפנס.

למרות האזהרה הראשונית על 'תמונות מטרידות', הרי שרוב הזוועות במשחק לא נראות ריאליסטיות למדי, ואין כל כך הרבה סרטוני מעבר.  רוב הזמן גם אין מוזיקה \והאפקטים הם אלו שעושים את רוב העבודה כדי לשרת את האווירה המתאימה.

סיילנט היל הוא משחק מצוין ללא שום ספק, קצת קצר מדי, אבל בהחלט ממצה. מאז הסדרה ידעה עליות ומורדות, אבל הציפייה המורטת לרימייק של סיילנט היל 2 מראה עד כמה הגיימרים עדיין זוכרים אותה לטובה.

איך אפשר לשחק ב-Silent Hill?

כפי שכתבתי, לסיילנט היל יצאה גרסת רימאטר שלא ממש הצליחה לשמור על הרוח של המשחק המקורי. כרגע הדרך היחידה ממש לקנות את המשחק היא דרך החנות של ה-PS3 או ה-PSP. (לא בטוח שהאחרונה עדיין פועלת) והמחירים באיביי די פסיכים. סיילנט היל 2 ו-3 דווקא יצאו למחשב, אבל גם הם לא זמינים באופן דיגיטלי.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

דילוג לתוכן