ארכיון הקטגוריה: ביקורות משחקים מלאים

Adventures of Pip – מריו בהפוכה

Adventures of Pip הוא משחק פלטפורמה שמהווה סוג של אנטיטזה למריו : גם פה התפקיד שלכם הוא להציל את הנסיכה רק שבמקום שהמשחק יהיה ממוקם בעולם פלטפורמר קלאסי, הוא ממוקם בעולם שבו המעמדות של כולם מחולקים לפי מספר הפיקסלים שמרכיבים אותם : החלשים בנויים מפיקסל אחד בודד, ואילו בני המעמד הגבוה בעלי השליטה והכוח בנויים מהרבה פיקסלים. וכאשר המכשפה המרשעת חוטפת את הנסיכה ושואבת ממנה את הכוח ליצור פיקסלים, היחיד שיכול להציל אותה הוא פיפ שנולד בתור פיקסל בודד ולכן, כדברי המשחק,"אין לו מה להפסיד".

במהלך המשחק פיפ צובר עוד פיקסלים שאיתם הוא מקבל יכולות מסוימות, אך מאבד יכולות אחרות. לדוגמה, בתוך פיקסל בודד הוא יכול לדאות באוויר ולרכב על אנשי אבן. ברמה הבאה הוא כבר יכול להתקיף עם אגרוף ולשחות בתוך המים, אבל הוא מאבד את שתי היכולות הקודמות. בגודל המלא שלו, הוא כבר יכול לשבור לבנים ולהתקיף עם חרב, אבל בגלל הכובד, הוא מוגבל מאוד בכל היכולות האחרות, כולל קפיצה על גבי מקפצות ושחיה (הוא פשוט שוקע).

בשני השלבים העליונים שלו, פיפ יכול לשחרר פיקסלים לאוויר תוך כדי פרץ אנרגיה וכך לרדת לרמה הקודמת. כדי לעלות חזרה לרמה הבאה, הוא צריך לתקוף אויבים מסוג מסוים שהם בעצם הפטריות של מריו. המשחק כמובן מבסס על התכונה הזו את רוב החידות שלו, והוא תמיד מצליח למצוא דרכים חדשות להפתיע את השחקן. לדוגמה, בשלבים מסוימים חייבים להעיף דרקון נושף אש עם החרב כדי שישבור לבנים שנמצאים מחוץ להשיג ידו של פיפ. בשלבים אחרים יש זרמי מים שאי אפשר לעבור בהם בלי להיות קטנים מספיק, וכך הלאה…  החידות האלו לא באמת קשות ולא גורעות מהזרימה הטבעית של המשחק, אבל הן בהחלט מוסיפות לו גיוון ועניין.

ואם כבר זרימה טבעית, Adventures of Pip מצליח לאזן מצוין את רמת הקושי שלו : מצד אחד הוא לא קל מדי, ומצד שני יש נקודות שמירה בדיוק במקומות הנכונים כדי לא לתסכל את השחקן יותר מדי. יש מספר שדרוגים קבועים ומתקפות חד פעמיות שאפשר לקנות, אבל מצאתי שהם לא חובה, לפחות בשביל לעבור את שני העולמות הראשונים שבהם שיחקתי עד כה.

בתור משחק שמודע לעצמו, העלילה עצמה די משעשעת ותדבר אל כל מי שפיקסל ארט עושה לו משהו בלב, רק חבל שאין יותר דיאלוגים שנונים בין השלבים חוץ מאשר בשלב הראשון של כל עולם. בנקודה הזו הייתי מגוון קצת יותר בדיאלוגים ובדיחות פנימיות בלי להעמיס יותר מדי (פשוט יש כל כך הרבה משחקים אחרים שלא יודעים מתי לסתום את הפה…).

סך הכול Adventures of Pip בהחלט שווה את ה-15$ שדורשים עבורו בסטים או בeShop של ה- Wii U אם אתם שחקנים אדוקים של הז'אנר (בקרוב הוא אמור להגיע גם ל-PS4/XBone). ואפילו אם לא, תעשו לעצמכם טובה ותוסיפו אותו ל-Wishlist עד שהוא יהיה במבצע…

המתים המהלכים : מה חשבתי על העונה השנייה

לפני קצת פחות משנתיים, כתבתי למה לדעתי מגיע למשחק המקורי של "המתים המהלכים" להיות משחק השנה. בשנה החולפת שוחרר ההמשך שהוא למעשה העונה השנייה של המשחק והפעם הראשונה שבה Telltale מפתחת המשך ישיר לאחד המשחקים הקודמים שלה (לא כולל פרק נוסף בשם "400 ימים" שנותן רקע לדמויות של השנייה אבל הוא ממש לא בגדר חובה). כל זה מעלה את המשחקים האפיזודים לשלב הבא באבולוציה שלהם, והחברה כבר הספיקה להכריז שהעונה השלישית נמצאת בפיתוח…

ואי אפשר להתחיל את הסקירה הזו בלי ספוילר קטן : בגלל האופן שבו העונה הקודמת הסתיימה, כעת אנחנו משחקים את קלמנטיין, שהיא הילדה היחידה שנשארה מהקבוצה המקורית של הניצולים ואמורה להיות כרגע בערך בת תשע וחצי. מי שיסתכל בה בפרקים הראשונים של העונה הקודמת ובפתיחה של העונה החדשה, ייגלה שהדמות שלה עברה לא מעט שינויים קוסמטיים, אבל בעיקר תהליך פנימי של התבגרות שמתעצם כעת אפילו יותר.

 

האויב שבפנים

יש שחקנים (כולל החבר'ה מגיימפד אם אני זוכר נכון) שציינו שהבחירה בדמות ראשית שכזו היא בעייתית, ובהחלט יש בזה משהו : עד שמגיעים ממש לרגעי השיא של העונה, נראה שאת רוב ההחלטות המוסריות (אם לקרוא להן ככה) מבצעות עשרות הדמויות החדשות שנכנסות ויוצאות לתמונה יחסית במהירות. בתור קלמנטיין, יש לכם מעט יכולת יחסית להשפיע על המתרחש, גם בנקודות מפתח קריטיות יחסית.

חוץ מזה, אם בעונה הראשונה היה תחושה חזקה שלמרות הרוע האנושי והמצב האנרכי של אדם לאדם זאב, הקבוצה תמיד יודעת להישאר ביחד גם ברגעים קשים, הרי שבעונה הזו, הנאמנות של חלק גדול מן הדמויות אחת כלפי השנייה תלויה על בלימה, יש דמויות שמחליפות צדדים במהירות הבזק ויש אפילו כמה דמויות שהן בבחינת ה – Bad Guys התמידיים, גם אם לרגע נראה שהן בעדנו…

ואפילו אם הבחירה  הזו מתבקשת כדי להוסיף עוד פלפל למשחק, יש תחושב שהכול קצת מלאכותי ואני חייב להודות שעד סוף הפרק הרביעי לא ממש ידעתי לאן העונה הזו הולכת. כל הזמן הייתה לי הרגשה חזקה שאני בעצם רק נותן למשחק להתקדם בקצב משלו בתקווה שהפרק האחרון אולי יבהיר את הכול או שלכל הפחות יהיה בו חתיכת Climax.

החדשות הטובות הן שה – Climax הזה אכן מגיע ובכל הדרו : החל מסוף הפרק הרביעי, המשחק נעשה הרבה יותר מותח ואינטנסיבי גם מבחינת האקשן וגם מבחינת הקונפליקטים הפנימיים בין הדמויות לבין עצמן . החדשות הרעות הן שירידת המתח בין סוף הפרק הראשון לרגע הזה היא מורגשת מאוד, לפעמיים עד כדי פיהוק, וזה למרות כל הטוויסטים שיש כביכול בעלילה. (בהשוואה, רוב הפרקים של The Wolf Among Us עברו לי כהרף עין).

עדיין סיפור אינטראקטיבי

מבחינת משחקיות, The Walking Dead היה ונשאר ברובו סיפור אינטראקטיבי, מה שאומר שיש כאן הרבה פחות התעסקות עם חפצים והרבה יותר בחירה בין דיאלוגים שונים או קטעי אקשן מוגבלים מאוד שלא דורשים מיומנות של ממש…  גם העונה הראשונה לא ממש הצטיינה בזה עד כמה שאני זוכר, אבל כאן זה הרבה יותר מורגש, במיוחד אם האופציה היחידה שיש לכם זה להתקדם וללחוץ על החיצים או הכפתורים שמופיעים על המסך.

אגב, חבל שגרסת המחשב לא תומכת בגיימפד, כי זה מוציא מהקטעים האלו גם את מעט הכיף שעוד נשאר בהם. לדוגמה, אחד הקטעים היותר מגניבים הוא זה שבו אתם הולכים על קרח דק כשמסביבכם עדר של מהלכים שהמים הקפואים מתחת לקרח לא ממש יעצרו אותם מלהתקדם לעבירכם… אלו אפילו לא בבחינת Quick Time Events כי הם קלים עד כדי גיחוך…

מצד שני, יש גם נקודה ראויה לציון והיא שיש למשחק עדיין שלושה סופים שונים שזה בהחלט מכובד, גם אם קשה לי להאמין שלעונה השלישית יהיו שלוש פתיחות שונות…

לסיכום – קחו את המשחק בקצב שלכם

עבור מי שאוהב את הז'אנר הקליל יחסית ואין לו כוח למשחקי אימה אפים של עשרות שעות משחק (כל פרק כאן לוקח בערך שעה וחצי, משהו כמו 7-8 שעות סך הכול) כמו The Last of Us או אפילו משחקי אימה מגוף ראשון שבאמת מציפים אותנו כמו עדר של זומבים לאחרונה, העונה השנייה של המתים המהלכים בהחלט מספקת את הסחורה, גם אם לא ברמה אחידה.

Always Sometimes Monsters

Always Sometimes Monsters  הוא משחק שקל מאוד להתייחס אליו כמו אל to the moon הנפלא, אבל למעט העובדה ששני המשחקים הם תוצרים של RPG Maker שאין בהם קרבות (אבל בהחלט יש בהם נגיע למוות), הם שונים למדי אחד מהשני : Monsters הוא משחק אפל יותר ולמרות רצף האירועים הלא שגרתי שהוא מתאר, הוא רחוק מאוד מעולם הפנטזיה והמדע הבדיוני. הבדל נוסף הוא שב – Monsters יש לכם שליטה מלאה על הדמות שלכם, רשימת מלאי וסטאטוס כמו בכל משחק RPG סטנדרטי ולא מדובר בסיפור אינטראקטיבי שמתקדם כמעט בעצמו.

המשחק מתחיל כאשר דמות הומלס לא מזוהה נתקלת לרוע המזל ברוצח שכיר והבוס שלו (שמסוכסכים בינם לבין עצמם) ומחליטה לקושש דווקא מהם כסף. כפי שאפשר לצפות, במהרה נשלף אקדח וכאן הבחירה עוברת לידיים שלכם : האם תירו או שתתנו להומלס לספר לכם את סיפורו…?

 בהנחה שהחלטתם להקשיב לסיפור תעברו לסצנת הפתיחה האמיתית של המשחק בה תבחרו את הגיבור שלכם מבין שורה של גיבורים וגיבורות ומי יהיה בן הזוג האולטימטיבי שלו. יש לציין שבניגוד למשחקים אחרים, המשחק נותן לכם חופש מלא בכל הנוגע לנטייה המינית של הגיבור ויש לכך השפעה גם על סצנות מפתח בהמשך (אם כי אין במשחק שום דבר מפורש והאנימציה בכללותה בסיסית להחריד)… בכל מקרה, לאחר סצנת הפתיחה תעברו שנה קדימה על סף פינוי מהדירה שלכם ועם הזמנה לחתונה של האקס/ית בעוד חודש מהיום בקצה השני של ארה"ב. מכאן עליכם לעשות את הדרך הארוכה והמפותלת במטרה לשנות את גורלכם.

החיים קשים

כאמור, יש לכם 30 ימים, אבל ההחלטה מה תעשו איתם ועד כמה מהר תנועו מהיעד הנוכחי שלכם ליעד הבא תלויה בכם : לפעמיים תמצאו שהצלחתם לסבך את עצמכם עד מעל לראש ועל מנת להחזיר את המצב לקדמותו, תצטרכו להתעכב מעט יותר. כמו כן, תוכלו לנסות ולהרוויח כסף בצורות חוקיות יותר או פחות כדי לממן את הנסיעות שנמשכות יום שלם ועולות בהתאם, כשכמו בחיים האמיתיים, חלק מהעבודות הן סיזיפיות ומשעממות בכוונה תחילה.

אספקט נוסף של החיים האמיתיים הוא המצב הבריאותי שלכם, כדי לשמור על עצמכם במצב טוב ולא למות תוך כדי שינה (שלעיתים תהיה תחת כיפת השמיים), תצטרכו לדאוג לאכול בדיינרים או לקנות חטיפים במכונות אוטומטיות.

בסוף כל יום תוכלו להחליט אם לכתוב ביומן אותו תנסו להפוך לקראת סוף המשחק ל – Best Seller שיאפשר לכם סוף סוף להתניע את קריירת הכתיבה שלכם, ובימים מסוימים המשחק יעביר אתכם לקטעי פלאשבק שיתארו את אירועי המפתח שהתרחשו בשנה האבודה שבין סצינת הפתיחה לתחילת המשחק עצמו.

אין כאן זומבים, אבל…

עוד משחק שההשוואה אליו היא בלתי נמנעת הוא The Walking Dead – שני המשחקים מציבים בינכם בחירות על גבי בחירות שחורגות מהתפקיד הקלאסי של דיאלוגים במשחקי תפקידים, ובשניהם יש לבחירות שתעשו השפעה על טיב היחסים עם דמויות מפתח בהמשך. למרות שאין ב – Monsters זומבים או סכנות מיידיות אחרות, דווקא בו יש לבחירות שלכם השפעה יותר גדולה ואתם לא מרגישים שיכולת ההשפעה שלכם מגיעה רק עד טווח מסוים. ההמלצה שלי היא לשמור במקביל שניים שלושה משחקים שמורים כדי שתוכלו לראות כיצד הבחירה שלכם משפיעה על המשחק בלי להתחיל את כולו מהתחלה (יש תשעה סלוטים שונים).

בשורה התחתונה, אם אתם מסוגלים להסתדר עם המינימליזם הטכני שלו, Always Sometimes Monsters הוא בהחלט משחק שמספק חוויה שונה למדי ממה שאנחנו רגילים אליה, למרות שיש כאלו שיגידו שבהשוואה לטריילר שלו, הוא הרבה פחות מותח ועוכר שלווה ממה שהוא היה יכול להיות…