ארכיון הקטגוריה: ביקורות משחקים מלאים

Owlboy – כמעט עשר שנים ו..?

המשאבים המצומצמים של מרבית מפתחי האינדי המסורתיים (לא אלו שמקבלים תקציבי עתק ממפיצים גדולים), מביאים לכך שהפיתוח של משחק אינדי ממוצע יכול להגיע לכמה שנים טובות, ולכן אין פלא שאנחנו רואים יותר ויותר משחקים שיוצאים ב – Early Access כדי לתת לשחקנים משהו לטעימה ולקבל מהם פידבק.

אבל הפיתוח של Owlboy לעומת זאת נמשך זמן רב אפילו יותר מהממוצע, כמעט 10 שנים (החל מ – 2007, כאשר המשחק עצמו יצא בנובמבר 2016). אישית לא עקבתי אחרי הפיתוח והמשחק גם לא פומפם כ"כ באתרים המוקדשים לאתרי אינדי, אבל הטריילר שלו נראה מעניין והציונים הגבוהים שהוא קיבל גרמו לי לרכוש אותו כבר בהשקה. (לשאלת המחיר אגיע בהמשך).

Owlboy נפתח בסצנה לא שגרתית בה אנחנו פוגשים את Otus והמורה שלו Asio (השם המדעי לינשוף) שמנסה ללמד אותו כיצד לעוף ולהעביר חפצים ממקום למקום, שתי פעולות שבהן הוא נכשל באופן נמרץ… ואם הכישלון הזה לא מספיק, הרי שבהמשך Otus מוביל את הפיראטים, אויבי הינשופים, למקום המסתור של אחד מהאוצרות החשובים ביותר בכפר שלו, ובכך גורם ל – Asio  לאבד את מעט התקווה שעוד הייתה לו לגביו…

למרבה המזל, למרות הפתיחה הלא מאוד מוצלחת הזו, Otus נעזר בחברו הטוב Geddy ויוצא לנסות ולתקן את מה שהרס. בדרך הוא יגלה מספר חברים נוספים ובלתי צפויים ועוד כמה דברים מעניינים על ההיסטוריה של הינשופים.

מבחינת משחקיות, ל – Owlboy יש מכניקה ייחודית למדי שמאפשרת לשחקן לעוף באופן חופשי ולירות במקביל בכל כיוון שירצה בעזרת החבר שצמוד אליו באותו הרגע. זה נשמע קצת כמו Twin Stick Shooter, אבל העובדה שהמשחק מתרחש במבוכים סטייל Castlevania ולא בחלל, הופכת את כל העניין לשונה מאוד ממה שאנחנו רגילים אליו.

מלבד קטעי היריות המתבקשים בהם עוברים במבוכים ומנסים לירות או להתחמק מאויבים, יש גם קטעי פאזל קלילים בהם צריך לפתוח שער כזה או אחר. בחלקים אחרים צריך להתגנב או לירות באויבים מבלי שהם יראו אתכם. למי שלא ממש אוהב התגנבות כמוני, אני יכול להרגיע שהקטעים האלו די קצרים..

ואם כבר הזכרתי קטעים קצרים, כדאי לדעת שבניגוד למשחקי "רטרו" אחרים שיצאו בשנים האחרונות, Owlboy  הוא מאוד סלחן ואפילו אפשר להגיד קל : את רוב הקטעים הסטנדרטים אפשר לעבור בלי יותר מדי ניסיונות חוזרים, וגם אם נתקעתם, המשחק שומר את ההתקדמות שלכם כל כמה מסכים, כך שבמקרה הכי גרוע תזרקו דקה אחת או שתיים אחורה בסך הכול.

כמובן שאם תרצו לאסוף את כל המטבעות כדי לשדרג את עצמכם (ולמרות שחוץ מהשדרוג האחרון מספיק להשיג בערך רק חצי מהמטבעות), תוכלו להיכנס למסכים יותר קשים שבדרך כלל ידרשו ממכם לירות בהרבה מאוד אויבים בזירה סגורה. גם ברובם לא מצאתי אתגר גדול במיוחד למעט קטע מסוים שאני לא רוצה להרוס, אני רק ארמוז שהוא מאוד מהיר…

אגב, אם קראתם איפשהו שהמשחק הוא סוג של Metrovania, צר לי לאכזב אתכם : נכון, יכול להיות שבסיבוב ראשון לא תגלו את כל מה שיש לגלות, אבל רוב האזורים הסודיים הם פשוט מעברים נחבאים  ונדיר שתגלו אזור שגדול יותר מחדר או שניים שלא ביקרתם בו כבר. במילים אחרות, אתם יכולים לחזור לכל מבוך שהייתם בו, אבל המבוכים עצמם הם יחסית ליניאריים……

למרות שהמשחקיות עצמה לא מאוד מתוחכמת, מה שבאמת הופך את המשחק לטוב היא המוזיקה הנפלאה והדיאלוגים השנונים. ומכיוון שאוטוס עצמו הוא אילם כפי שתיווכחו מיד בהתחלה, הרבה פעמיים תצטרכו להבין מהי התגובה שלו בהתאם להבעות הפנים והתנועות שהוא עושה, קצת כמו במשחקים הישנים של Final Fantasy, וברוב המקרים זה הרבה יותר עוצמתי מכל טקסט שהיה אפשר להכניס לו לפה.

אז בסופו של דבר יש לנו משחק לא רע בכלל, אבל כזה שרחוק מלהיות מאתגר, וכאן אתם צריכים לשאול את עצמכם אם המחיר היחסית גבוה שלו (25$ בלי מבצעים) שווה את זה? לדעתי אם לא אכפת לכם שהוא גם לא מאוד ארוך ואתם מחפשים חוויה שתאיר שוב את ימי ה – 16 ביט העליזים סטייל אמיגה או הסופר נינטנדו, המשחק בהחלט שווה את המחיר אפילו בלי הפסקול שלו (שהיה בחינם למי שביצע Preorder).

Adventures of Pip – מריו בהפוכה

Adventures of Pip הוא משחק פלטפורמה שמהווה סוג של אנטיטזה למריו : גם פה התפקיד שלכם הוא להציל את הנסיכה רק שבמקום שהמשחק יהיה ממוקם בעולם פלטפורמר קלאסי, הוא ממוקם בעולם שבו המעמדות של כולם מחולקים לפי מספר הפיקסלים שמרכיבים אותם : החלשים בנויים מפיקסל אחד בודד, ואילו בני המעמד הגבוה בעלי השליטה והכוח בנויים מהרבה פיקסלים. וכאשר המכשפה המרשעת חוטפת את הנסיכה ושואבת ממנה את הכוח ליצור פיקסלים, היחיד שיכול להציל אותה הוא פיפ שנולד בתור פיקסל בודד ולכן, כדברי המשחק,"אין לו מה להפסיד".

במהלך המשחק פיפ צובר עוד פיקסלים שאיתם הוא מקבל יכולות מסוימות, אך מאבד יכולות אחרות. לדוגמה, בתוך פיקסל בודד הוא יכול לדאות באוויר ולרכב על אנשי אבן. ברמה הבאה הוא כבר יכול להתקיף עם אגרוף ולשחות בתוך המים, אבל הוא מאבד את שתי היכולות הקודמות. בגודל המלא שלו, הוא כבר יכול לשבור לבנים ולהתקיף עם חרב, אבל בגלל הכובד, הוא מוגבל מאוד בכל היכולות האחרות, כולל קפיצה על גבי מקפצות ושחיה (הוא פשוט שוקע).

בשני השלבים העליונים שלו, פיפ יכול לשחרר פיקסלים לאוויר תוך כדי פרץ אנרגיה וכך לרדת לרמה הקודמת. כדי לעלות חזרה לרמה הבאה, הוא צריך לתקוף אויבים מסוג מסוים שהם בעצם הפטריות של מריו. המשחק כמובן מבסס על התכונה הזו את רוב החידות שלו, והוא תמיד מצליח למצוא דרכים חדשות להפתיע את השחקן. לדוגמה, בשלבים מסוימים חייבים להעיף דרקון נושף אש עם החרב כדי שישבור לבנים שנמצאים מחוץ להשיג ידו של פיפ. בשלבים אחרים יש זרמי מים שאי אפשר לעבור בהם בלי להיות קטנים מספיק, וכך הלאה…  החידות האלו לא באמת קשות ולא גורעות מהזרימה הטבעית של המשחק, אבל הן בהחלט מוסיפות לו גיוון ועניין.

ואם כבר זרימה טבעית, Adventures of Pip מצליח לאזן מצוין את רמת הקושי שלו : מצד אחד הוא לא קל מדי, ומצד שני יש נקודות שמירה בדיוק במקומות הנכונים כדי לא לתסכל את השחקן יותר מדי. יש מספר שדרוגים קבועים ומתקפות חד פעמיות שאפשר לקנות, אבל מצאתי שהם לא חובה, לפחות בשביל לעבור את שני העולמות הראשונים שבהם שיחקתי עד כה.

בתור משחק שמודע לעצמו, העלילה עצמה די משעשעת ותדבר אל כל מי שפיקסל ארט עושה לו משהו בלב, רק חבל שאין יותר דיאלוגים שנונים בין השלבים חוץ מאשר בשלב הראשון של כל עולם. בנקודה הזו הייתי מגוון קצת יותר בדיאלוגים ובדיחות פנימיות בלי להעמיס יותר מדי (פשוט יש כל כך הרבה משחקים אחרים שלא יודעים מתי לסתום את הפה…).

סך הכול Adventures of Pip בהחלט שווה את ה-15$ שדורשים עבורו בסטים או בeShop של ה- Wii U אם אתם שחקנים אדוקים של הז'אנר (בקרוב הוא אמור להגיע גם ל-PS4/XBone). ואפילו אם לא, תעשו לעצמכם טובה ותוסיפו אותו ל-Wishlist עד שהוא יהיה במבצע…

המתים המהלכים : מה חשבתי על העונה השנייה

לפני קצת פחות משנתיים, כתבתי למה לדעתי מגיע למשחק המקורי של "המתים המהלכים" להיות משחק השנה. בשנה החולפת שוחרר ההמשך שהוא למעשה העונה השנייה של המשחק והפעם הראשונה שבה Telltale מפתחת המשך ישיר לאחד המשחקים הקודמים שלה (לא כולל פרק נוסף בשם "400 ימים" שנותן רקע לדמויות של השנייה אבל הוא ממש לא בגדר חובה). כל זה מעלה את המשחקים האפיזודים לשלב הבא באבולוציה שלהם, והחברה כבר הספיקה להכריז שהעונה השלישית נמצאת בפיתוח…

ואי אפשר להתחיל את הסקירה הזו בלי ספוילר קטן : בגלל האופן שבו העונה הקודמת הסתיימה, כעת אנחנו משחקים את קלמנטיין, שהיא הילדה היחידה שנשארה מהקבוצה המקורית של הניצולים ואמורה להיות כרגע בערך בת תשע וחצי. מי שיסתכל בה בפרקים הראשונים של העונה הקודמת ובפתיחה של העונה החדשה, ייגלה שהדמות שלה עברה לא מעט שינויים קוסמטיים, אבל בעיקר תהליך פנימי של התבגרות שמתעצם כעת אפילו יותר.

 

האויב שבפנים

יש שחקנים (כולל החבר'ה מגיימפד אם אני זוכר נכון) שציינו שהבחירה בדמות ראשית שכזו היא בעייתית, ובהחלט יש בזה משהו : עד שמגיעים ממש לרגעי השיא של העונה, נראה שאת רוב ההחלטות המוסריות (אם לקרוא להן ככה) מבצעות עשרות הדמויות החדשות שנכנסות ויוצאות לתמונה יחסית במהירות. בתור קלמנטיין, יש לכם מעט יכולת יחסית להשפיע על המתרחש, גם בנקודות מפתח קריטיות יחסית.

חוץ מזה, אם בעונה הראשונה היה תחושה חזקה שלמרות הרוע האנושי והמצב האנרכי של אדם לאדם זאב, הקבוצה תמיד יודעת להישאר ביחד גם ברגעים קשים, הרי שבעונה הזו, הנאמנות של חלק גדול מן הדמויות אחת כלפי השנייה תלויה על בלימה, יש דמויות שמחליפות צדדים במהירות הבזק ויש אפילו כמה דמויות שהן בבחינת ה – Bad Guys התמידיים, גם אם לרגע נראה שהן בעדנו…

ואפילו אם הבחירה  הזו מתבקשת כדי להוסיף עוד פלפל למשחק, יש תחושב שהכול קצת מלאכותי ואני חייב להודות שעד סוף הפרק הרביעי לא ממש ידעתי לאן העונה הזו הולכת. כל הזמן הייתה לי הרגשה חזקה שאני בעצם רק נותן למשחק להתקדם בקצב משלו בתקווה שהפרק האחרון אולי יבהיר את הכול או שלכל הפחות יהיה בו חתיכת Climax.

החדשות הטובות הן שה – Climax הזה אכן מגיע ובכל הדרו : החל מסוף הפרק הרביעי, המשחק נעשה הרבה יותר מותח ואינטנסיבי גם מבחינת האקשן וגם מבחינת הקונפליקטים הפנימיים בין הדמויות לבין עצמן . החדשות הרעות הן שירידת המתח בין סוף הפרק הראשון לרגע הזה היא מורגשת מאוד, לפעמיים עד כדי פיהוק, וזה למרות כל הטוויסטים שיש כביכול בעלילה. (בהשוואה, רוב הפרקים של The Wolf Among Us עברו לי כהרף עין).

עדיין סיפור אינטראקטיבי

מבחינת משחקיות, The Walking Dead היה ונשאר ברובו סיפור אינטראקטיבי, מה שאומר שיש כאן הרבה פחות התעסקות עם חפצים והרבה יותר בחירה בין דיאלוגים שונים או קטעי אקשן מוגבלים מאוד שלא דורשים מיומנות של ממש…  גם העונה הראשונה לא ממש הצטיינה בזה עד כמה שאני זוכר, אבל כאן זה הרבה יותר מורגש, במיוחד אם האופציה היחידה שיש לכם זה להתקדם וללחוץ על החיצים או הכפתורים שמופיעים על המסך.

אגב, חבל שגרסת המחשב לא תומכת בגיימפד, כי זה מוציא מהקטעים האלו גם את מעט הכיף שעוד נשאר בהם. לדוגמה, אחד הקטעים היותר מגניבים הוא זה שבו אתם הולכים על קרח דק כשמסביבכם עדר של מהלכים שהמים הקפואים מתחת לקרח לא ממש יעצרו אותם מלהתקדם לעבירכם… אלו אפילו לא בבחינת Quick Time Events כי הם קלים עד כדי גיחוך…

מצד שני, יש גם נקודה ראויה לציון והיא שיש למשחק עדיין שלושה סופים שונים שזה בהחלט מכובד, גם אם קשה לי להאמין שלעונה השלישית יהיו שלוש פתיחות שונות…

לסיכום – קחו את המשחק בקצב שלכם

עבור מי שאוהב את הז'אנר הקליל יחסית ואין לו כוח למשחקי אימה אפים של עשרות שעות משחק (כל פרק כאן לוקח בערך שעה וחצי, משהו כמו 7-8 שעות סך הכול) כמו The Last of Us או אפילו משחקי אימה מגוף ראשון שבאמת מציפים אותנו כמו עדר של זומבים לאחרונה, העונה השנייה של המתים המהלכים בהחלט מספקת את הסחורה, גם אם לא ברמה אחידה.