ארכיון הקטגוריה: ביקורות משחקים מלאים

המתים המהלכים : מה חשבתי על העונה השנייה

לפני קצת פחות משנתיים, כתבתי למה לדעתי מגיע למשחק המקורי של "המתים המהלכים" להיות משחק השנה. בשנה החולפת שוחרר ההמשך שהוא למעשה העונה השנייה של המשחק והפעם הראשונה שבה Telltale מפתחת המשך ישיר לאחד המשחקים הקודמים שלה (לא כולל פרק נוסף בשם "400 ימים" שנותן רקע לדמויות של השנייה אבל הוא ממש לא בגדר חובה). כל זה מעלה את המשחקים האפיזודים לשלב הבא באבולוציה שלהם, והחברה כבר הספיקה להכריז שהעונה השלישית נמצאת בפיתוח…

ואי אפשר להתחיל את הסקירה הזו בלי ספוילר קטן : בגלל האופן שבו העונה הקודמת הסתיימה, כעת אנחנו משחקים את קלמנטיין, שהיא הילדה היחידה שנשארה מהקבוצה המקורית של הניצולים ואמורה להיות כרגע בערך בת תשע וחצי. מי שיסתכל בה בפרקים הראשונים של העונה הקודמת ובפתיחה של העונה החדשה, ייגלה שהדמות שלה עברה לא מעט שינויים קוסמטיים, אבל בעיקר תהליך פנימי של התבגרות שמתעצם כעת אפילו יותר.

 

האויב שבפנים

יש שחקנים (כולל החבר'ה מגיימפד אם אני זוכר נכון) שציינו שהבחירה בדמות ראשית שכזו היא בעייתית, ובהחלט יש בזה משהו : עד שמגיעים ממש לרגעי השיא של העונה, נראה שאת רוב ההחלטות המוסריות (אם לקרוא להן ככה) מבצעות עשרות הדמויות החדשות שנכנסות ויוצאות לתמונה יחסית במהירות. בתור קלמנטיין, יש לכם מעט יכולת יחסית להשפיע על המתרחש, גם בנקודות מפתח קריטיות יחסית.

חוץ מזה, אם בעונה הראשונה היה תחושה חזקה שלמרות הרוע האנושי והמצב האנרכי של אדם לאדם זאב, הקבוצה תמיד יודעת להישאר ביחד גם ברגעים קשים, הרי שבעונה הזו, הנאמנות של חלק גדול מן הדמויות אחת כלפי השנייה תלויה על בלימה, יש דמויות שמחליפות צדדים במהירות הבזק ויש אפילו כמה דמויות שהן בבחינת ה – Bad Guys התמידיים, גם אם לרגע נראה שהן בעדנו…

ואפילו אם הבחירה  הזו מתבקשת כדי להוסיף עוד פלפל למשחק, יש תחושב שהכול קצת מלאכותי ואני חייב להודות שעד סוף הפרק הרביעי לא ממש ידעתי לאן העונה הזו הולכת. כל הזמן הייתה לי הרגשה חזקה שאני בעצם רק נותן למשחק להתקדם בקצב משלו בתקווה שהפרק האחרון אולי יבהיר את הכול או שלכל הפחות יהיה בו חתיכת Climax.

החדשות הטובות הן שה – Climax הזה אכן מגיע ובכל הדרו : החל מסוף הפרק הרביעי, המשחק נעשה הרבה יותר מותח ואינטנסיבי גם מבחינת האקשן וגם מבחינת הקונפליקטים הפנימיים בין הדמויות לבין עצמן . החדשות הרעות הן שירידת המתח בין סוף הפרק הראשון לרגע הזה היא מורגשת מאוד, לפעמיים עד כדי פיהוק, וזה למרות כל הטוויסטים שיש כביכול בעלילה. (בהשוואה, רוב הפרקים של The Wolf Among Us עברו לי כהרף עין).

עדיין סיפור אינטראקטיבי

מבחינת משחקיות, The Walking Dead היה ונשאר ברובו סיפור אינטראקטיבי, מה שאומר שיש כאן הרבה פחות התעסקות עם חפצים והרבה יותר בחירה בין דיאלוגים שונים או קטעי אקשן מוגבלים מאוד שלא דורשים מיומנות של ממש…  גם העונה הראשונה לא ממש הצטיינה בזה עד כמה שאני זוכר, אבל כאן זה הרבה יותר מורגש, במיוחד אם האופציה היחידה שיש לכם זה להתקדם וללחוץ על החיצים או הכפתורים שמופיעים על המסך.

אגב, חבל שגרסת המחשב לא תומכת בגיימפד, כי זה מוציא מהקטעים האלו גם את מעט הכיף שעוד נשאר בהם. לדוגמה, אחד הקטעים היותר מגניבים הוא זה שבו אתם הולכים על קרח דק כשמסביבכם עדר של מהלכים שהמים הקפואים מתחת לקרח לא ממש יעצרו אותם מלהתקדם לעבירכם… אלו אפילו לא בבחינת Quick Time Events כי הם קלים עד כדי גיחוך…

מצד שני, יש גם נקודה ראויה לציון והיא שיש למשחק עדיין שלושה סופים שונים שזה בהחלט מכובד, גם אם קשה לי להאמין שלעונה השלישית יהיו שלוש פתיחות שונות…

לסיכום – קחו את המשחק בקצב שלכם

עבור מי שאוהב את הז'אנר הקליל יחסית ואין לו כוח למשחקי אימה אפים של עשרות שעות משחק (כל פרק כאן לוקח בערך שעה וחצי, משהו כמו 7-8 שעות סך הכול) כמו The Last of Us או אפילו משחקי אימה מגוף ראשון שבאמת מציפים אותנו כמו עדר של זומבים לאחרונה, העונה השנייה של המתים המהלכים בהחלט מספקת את הסחורה, גם אם לא ברמה אחידה.

Always Sometimes Monsters

Always Sometimes Monsters  הוא משחק שקל מאוד להתייחס אליו כמו אל to the moon הנפלא, אבל למעט העובדה ששני המשחקים הם תוצרים של RPG Maker שאין בהם קרבות (אבל בהחלט יש בהם נגיע למוות), הם שונים למדי אחד מהשני : Monsters הוא משחק אפל יותר ולמרות רצף האירועים הלא שגרתי שהוא מתאר, הוא רחוק מאוד מעולם הפנטזיה והמדע הבדיוני. הבדל נוסף הוא שב – Monsters יש לכם שליטה מלאה על הדמות שלכם, רשימת מלאי וסטאטוס כמו בכל משחק RPG סטנדרטי ולא מדובר בסיפור אינטראקטיבי שמתקדם כמעט בעצמו.

המשחק מתחיל כאשר דמות הומלס לא מזוהה נתקלת לרוע המזל ברוצח שכיר והבוס שלו (שמסוכסכים בינם לבין עצמם) ומחליטה לקושש דווקא מהם כסף. כפי שאפשר לצפות, במהרה נשלף אקדח וכאן הבחירה עוברת לידיים שלכם : האם תירו או שתתנו להומלס לספר לכם את סיפורו…?

 בהנחה שהחלטתם להקשיב לסיפור תעברו לסצנת הפתיחה האמיתית של המשחק בה תבחרו את הגיבור שלכם מבין שורה של גיבורים וגיבורות ומי יהיה בן הזוג האולטימטיבי שלו. יש לציין שבניגוד למשחקים אחרים, המשחק נותן לכם חופש מלא בכל הנוגע לנטייה המינית של הגיבור ויש לכך השפעה גם על סצנות מפתח בהמשך (אם כי אין במשחק שום דבר מפורש והאנימציה בכללותה בסיסית להחריד)… בכל מקרה, לאחר סצנת הפתיחה תעברו שנה קדימה על סף פינוי מהדירה שלכם ועם הזמנה לחתונה של האקס/ית בעוד חודש מהיום בקצה השני של ארה"ב. מכאן עליכם לעשות את הדרך הארוכה והמפותלת במטרה לשנות את גורלכם.

החיים קשים

כאמור, יש לכם 30 ימים, אבל ההחלטה מה תעשו איתם ועד כמה מהר תנועו מהיעד הנוכחי שלכם ליעד הבא תלויה בכם : לפעמיים תמצאו שהצלחתם לסבך את עצמכם עד מעל לראש ועל מנת להחזיר את המצב לקדמותו, תצטרכו להתעכב מעט יותר. כמו כן, תוכלו לנסות ולהרוויח כסף בצורות חוקיות יותר או פחות כדי לממן את הנסיעות שנמשכות יום שלם ועולות בהתאם, כשכמו בחיים האמיתיים, חלק מהעבודות הן סיזיפיות ומשעממות בכוונה תחילה.

אספקט נוסף של החיים האמיתיים הוא המצב הבריאותי שלכם, כדי לשמור על עצמכם במצב טוב ולא למות תוך כדי שינה (שלעיתים תהיה תחת כיפת השמיים), תצטרכו לדאוג לאכול בדיינרים או לקנות חטיפים במכונות אוטומטיות.

בסוף כל יום תוכלו להחליט אם לכתוב ביומן אותו תנסו להפוך לקראת סוף המשחק ל – Best Seller שיאפשר לכם סוף סוף להתניע את קריירת הכתיבה שלכם, ובימים מסוימים המשחק יעביר אתכם לקטעי פלאשבק שיתארו את אירועי המפתח שהתרחשו בשנה האבודה שבין סצינת הפתיחה לתחילת המשחק עצמו.

אין כאן זומבים, אבל…

עוד משחק שההשוואה אליו היא בלתי נמנעת הוא The Walking Dead – שני המשחקים מציבים בינכם בחירות על גבי בחירות שחורגות מהתפקיד הקלאסי של דיאלוגים במשחקי תפקידים, ובשניהם יש לבחירות שתעשו השפעה על טיב היחסים עם דמויות מפתח בהמשך. למרות שאין ב – Monsters זומבים או סכנות מיידיות אחרות, דווקא בו יש לבחירות שלכם השפעה יותר גדולה ואתם לא מרגישים שיכולת ההשפעה שלכם מגיעה רק עד טווח מסוים. ההמלצה שלי היא לשמור במקביל שניים שלושה משחקים שמורים כדי שתוכלו לראות כיצד הבחירה שלכם משפיעה על המשחק בלי להתחיל את כולו מהתחלה (יש תשעה סלוטים שונים).

בשורה התחתונה, אם אתם מסוגלים להסתדר עם המינימליזם הטכני שלו, Always Sometimes Monsters הוא בהחלט משחק שמספק חוויה שונה למדי ממה שאנחנו רגילים אליה, למרות שיש כאלו שיגידו שבהשוואה לטריילר שלו, הוא הרבה פחות מותח ועוכר שלווה ממה שהוא היה יכול להיות…

The Stick of Truth – הביקורת

טוב, אז הנה הגיע הרגע הזה בו אני יכול להגיד שסיימתי את המשחק שהכי חיכיתי לו ב – 2013, 2014 : South Park – The Stick of Truth. בלי להרבות ביותר מדי מילים, משחקי South Park  נחלקים בגדול לשתי תקופות : תקופת Acclaim של סוף שנות ה  – 90' והתקופה הנוכחית, כשאת המשחקים של שנות ה – 90' שהיו חיקויים נחותים של Turok ומריו קארט אף אחד לא ממש רוצה לזכור… ואילו המשחקים החדשים יותר : Let's Play Tower Defense ו – Tenorman's Revenge  בהחלט היו צעד בכיוון הנכון, אבל עדיין לא ממש הצליחו להעביר את רוח הסדרה שהיה ברור שצריכה מתישהו לקבל משחק נורמאלי.

(הערה – הטריילר המקוצר של המשחק כולל כמה ספוילרים רצינים ולכן העדפתי לשים את 13 הדקות הראשונות).

מהבחינה הזו, TSOT שהוא המשחק הראשון שנוצר כשיתוף פעולה של טרי פארקר ומאט סטון שעדיין כותבים ומדבבים כל פרק בעצמם ו – Obsidian, הוא לא רק המשחק הטוב ביותר של סאות פארק', אלא גם אחד המשחקים הממותגים הנאמנים ביותר אי פעם. לא, הוא בהחלט לא מושלם ובניגוד לאחרים אני אפילו לא בטוח שאם הוא היה פרק בסדרה, הוא היה זכור כאחד הטובים שבה, אבל אי אפשר לקחת ממנו את העובדה שהוא מהנה מתחילתו ועד סופו ו – 13-15 השעות שלוקח לסיים אותו חולפות כהרף עין…

המערכון הזה נעשה מטופש מדי

כאמור, אני בדרך כלל לא מתעכב יותר מדי על העלילה, אבל במקרה של TSOT, מדובר בסיבה העיקרית לשחק בו. העלילה ממשיכה את שלושת הפרקים האחרונים מהעונה ה – 17 שבה הילדים מתחלקים לשני מחנות : אלו שמחכים ל – PS4 מול אלו שמחכים ל – Xbox One, רק שעכשיו הם לא נלחמים על קונסולות, אלא על "מקל האמת", מקל שמי שמחזיק בו יכול לשלוט ביקום, לפחות מנקודת המבט של הילדים שמשחקים בסוג של משחק תפקידים בתוך עולם המשחק עצמו (שהוא מן הסתם משחק RPG).

האיזון בין שני המחנות מתחיל להתערער כאשר אתם מגיעים לשכונה בתור הילד החדש שמתחבר דווקא עם החבורה של קארטמן שמחזיקה במקל, חבורת בני האנוש, אך כמובן שלא לוקח יותר מדי זמן עד שהמקל נגנב על ידי החבורה המתחרה של האלפים שמונהגת בידי קייל.

זוהי כמובן רק יריית הפתיחה, ובמהלך העלילה תתקלו כמעט בכל אייקון מהסדרה שאתם יכולים לחשוב עליו : טרנס ופיליפ, הגמדים חובבי התחתונים, ג'ימבו ונד (They are coming right for us!) ואפילו אל גור. חלק מהדמויות קשורות לעלילה הראשית וחלקן יתנו לכם משימות צד בלבד או יופיעו כרפרנסים.

החלק הטוב בכל זה הוא שהמעריצים האדוקים של הסדרה זוכים כאן לסוג של מסע שורשים מצחיק עד כדי דמעות עם טוויסטים מגוחכים, אובר דרמטיזציה וכמובן סכנה ברורה ומיידית על שלום האנושות כמיטב המסורת של הסדרה. מצד שני, אין כאן אף דמות חדשה שתהפוך לחלק מהפנתיאון ולמען האמת אין כאן אזכורים לאירועים אקטואליים שהם אחד מן הדברים המזוהים ביותר עם הסדרה, אולי מכיוון שהעלילה שלו לא נכתבה בשבוע כמו פרק ממוצע באורך 20 דקות, שלא לדבר על כך שהוא נדחה שוב ושוב…

Casual Hardcore

עד כאן על העלילה של המשחק, ועכשיו לתכל'ס : אז כמו שהבנתם, TSOT הוא משחק RPG וכבר בתחילת המשחק ניתן לבחור בין ארבעה טיפוסים (Classes) : לוחם, קוסם, גנב ו… יהודי, כן, שמעתם נכון, יש טיפוס שלם שמוקדש רק לנו, וכמובן שזו הייתה הבחירה הטבעית שלי, כך שאני לא יכול להעיד יותר מדי על הטיפוסים האחרים. כצפוי, בתור היהודי יש כמה מתקפות מעניינות כמו למשל מכות מצרים או מתקפת  Jew Jitsuובנוסף לזאת הלבוש הבסיסי שלכם כולל טלית וכיפה מאולתרים…

בתור הדמות הראשית, יש לכם מתקפה לטווח קצר (עם מקלות, גרזנים ושאר כלים חביבים), מתקפה לטווח ארוך (מכדורסל ועד מסורים), מתקפות מיוחדות שמשתמשות בנקודות כוח (או Pee Points כמו שקרטמן קורא להן) ושימו לב.. מתקפות קסם, שהן לא סתם מתקפות קסם, אלא מתקפות פלוצים שמשתכללות ככל שאתם לומדים להפליץ בצורה יותר מתוחכמת. את הפלוצים אגב אפשר להצמיד גם למתקפות הרגילות על מנת לחזק אותן.

חוץ מזה, בכל רגע נתון יכולה להצטרף אליכם דמות אחת נוספת של אחד מהילדים (תלוי בשלב בו אתם נמצאים במשחק) שאמנם אין לה מתקפות פלוצים או מתקפה לטווח ארוך, אבל כן יש לה מתקפה מיוחדת חזקה במיוחד שהיא לרוב המקבילה ל – Summon  בסדרות אחרות, כשקני למשל מזמן את החד קרן שלו ומשפד עליו את האויבים (או משתפד בעצמו אם אתם לא מבצעים את המתקפה נכון…) לדמות יש גם מתקפה נוספת שמחזקת את הסטטוס שלכם או מחלישה את האויבים.

למרות שכמו שאפשר לתאר, הקרבות עצמם מאוד משעשעים ובין האויבים שלכם תוכלו למצוא הומלסים, עכברים מוטנטים, עוברים (גם כן מוטנטים) ואפילו בקטריות ענק, בחצי האחרון של המשחק הם פשוט קלים מדי אפילו ברמת ה – Hardcore, ונראה לי שהסיבה העיקרית לכך היא שכמעט כל מתקפה משפיעה על הסטטוס של האויבים והופכת אותם לפגיעים מאוד. חוץ מזה, בשלב הזה כבר תשחו ב – Quick Time Events שהם בעצם אחראים לחלק "האקטיבי" של הקרב ותבצעו אותם בצורה מושלמת, שלא לדבר על כך שאת רוב האויבים אפשר להרוג או להמם לפני שהקרב מתחיל באמצעות פגיעה במטרות שונות בסביבה.

2D  שולט?

 TSOT התפרסם לא רק בזכות המותג המפורסם שהוא מבוסס עליו, אלא גם בזכות העובדה שמדובר על משחק AAA דו מימדי, ואיך בדיוק יודעים שמדובר במשחק AAA? וובכן, מרבית משחקי הדו מימד שהם עצמאיים או עצמאיים למחצה לא עולים 60$… הבעיה היא שלמרות הפירוט הרב של הסביבה , התמיכה ב – HD מלא בגרסת המחשב וכל הרפרנסים שהמשחק משופע בהם, קשה להצדיק את המחיר הזה : שניים או שלושת צמתי הבחירה שיש בו לא באמת משפיעים על העלילה (מדובר באותן סצנות בחילופי תפקידים) ואפילו אם תיכנסו לקולנוע ותרצו לראות את "Asses on Fire II" (ההמשך ללהיט של טרנס ופיליפ מהסרט של סאות פארק) או תדליקו טלווזיה בכוונה לראות את התוכנית של הצמד הפלצן, תגלו שכל מה שאתם שומעים זה הסאונד…

בקיצור, אני לא יודע מהן העלויות של קניית זכויות למותג ואם היו כאן כאלו בכלל, אבל כשיובי סופט מוכרת את גרסת המחשב של Watch Dogs  ב – 50$, זה מתחיל להריח קצת לא טוב… ומכיוון שהמשחק לא זמין לקנייה למחשב בצורה ישירה מהארץ, אם תרצו לקנות אותו בגרסה חוקית, תצטרכו לקנות את גרסת המחשב בצורה עקיפה או את גרסת הקונסולות במחיר מלא…

כדאי או לא כדאי?

אם אתם חובבים של הסדרה ברמה כזו או אחרת, אין ספק שמאוד חבל אם תפספסו את TSOT, גם אם תצטרכו קצת לחכות. מצד שני, אם South Park מעולם לא הצחיקה אתכם יותר מדי ואתם פשוט חובבי RPG, אמנם תמצאו כאן משחק משעשע ובעל מראה יוצא דופן, אבל סביר להניח שהרוב המכריע של הבדיחות יעברו לכם מעל לראש, וגם רמת הקושי לא תתחיל לדגדג את מה שיש במשחקי Final Fantasy הקלים ביותר (לפחות בחלק האחרון שלהם). במקרה הזה ייתכן כי תיהנו הרבה יותר מאחד מהמשחקים של Zeboyd שפיתחו בין היתר את Penny Arcade  3 ו – 4, לפחות בגזרת המשחקים שלא לוקחים את עצמם יותר מדי ברצינות…