ארכיון הקטגוריה: סרטים

[מעודכן] סקוט פילגרים נגד העולם : קאלט טרם זמנו?!

את הפוסט הזה כתבתי לדעתי לפני כמעט שנתיים בבלוג האישי שלי , שבנתיים הפך לבלוג המקצועי.

אז הנה, אני מחזיר לכם חוב ישן. ראוי לציין שמאז שפירסמתי את הפוסט, קרו כמה דברים :

0.תליתי פוסטר של הסרט מעל למיטה שלי, ומה שמדהים שכל מה שהייתי צריך לעשות זה ללכת לחנות הפוסטרים של תומר. מחיר של 60 ש"ח לפוסטר גדול באריזה נגד שריטות , זה פשוט מחיר מצחיר לאספנים.

אגב, בין היתר  קניתי שם עוד כמה פוסטרים :

בהמשך החודש אני רוצה מאוד לפרסם פוסט בשם 60X90 שיעסוק יותר באריכות במרצדייז של משחקי וידאו

1.הסרט נבחר לסרט השנה של עין הדג

2.חלק מהספרים תורגמו לעברית!

3.יצאה מהדורה צבעונית לספר הראשון בסדרה

4.הספיק לצאת סרט של דיסני שגם הוא מתרחש בתוך עולם של משחקי וידאו ולא סתם נכתב בהשראת משחק X. אז הנה תראו מי נותן (אולי) השראה למי…

5. והכי חשוב – הסרט באמת הפך לקאלט! מסתבר שיש נבואות שמגשימות את עצמן והן לא בהכרח רעות…

[סוף חפירה]

קשה לי קצת לתאר את הרגשתי בזמן שיצאתי מהסרט "סקוט פילגרים נגד העולם" ( או "האקסים של החברה שלי" אם אתם ממש מתעקשים). יכול להיות שהמשפט "כמו נסיעה בשבע רכבות הרים" יהיה הדבר הכי קרוב לכך. סקוט פילגרים הוא סרט מטמטם חושים שהגבול בינו לבין ספרי קומיקס ומשחקי וידאו הוא דק ביותר עד בלתי קיים. למען האמת, די הופתעתי שבתחילת הסרט לא הוצגה שום אזהרה בנוגע לאפילפסיה : הלחץ שאותו יוצר הסרט על העיניים ועל המוח יכול להתעלות בקלות על כל סרט תלת ממד או שטיק דומה (גילוי נאות – אני לא באמת יכול לשפוט כי לצערי נבצר ממני לראות בתלת ממד עקב ראיה חד עינית).

סקוט הוא נער די ממוצע בן 24 אשר היכולת שלו לזגזג בין בחורות מסבכת אותו בקרב על ליבה של אחת מהן עם השם הבלתי רגיל, רמונה פלווארס  . למרבה הצער, לאותה בחורה היו שבעה אקסים קודמים ולכל אחד מהם כוחות על טבעיים או סתם מוטיבציה ממש גבוהה לנקום בחזרה בסקוט שלא ממש מבין עד אמצע הסרט מאיפה כל זה נפל עליו…

אם סרטים כמו ספרות זולה או אפילו Kick Ass ניסו לשלב אלמנטים מעולם הקומיקס בתוך העולם הריאליסטי כמחווה למעריצים או סתם בשביל הסגנון, סקוט פילגרים אפילו לא מנסה להסוות את המדיום ממנו הוא מגיע – הוא גאה בזה והולך עד הסוף! כמעט בכל שוט או סצנה תוכלו לראות אותיות קומיקס מעוצבות או איזו דמות עפה במהירות בלתי סבירה בעליל למרחק בלתי סביר גם כן. הרבה סרטי פנטזיה מנסים לגרום לנו להאמין שהעולם שלהם אמיתי, כאן לא צריך להאמין, פשוט לחשוב על ספר קומיקס שמישהו החליט ישר להסריט אותו במקום לצייר.

הקשר לעולם משחקי הוידיאו, בעיקר הקלאסיים שבהם,  מתבטא במוזיקה מתאימה (Chiptune) אשר מתנגנת ברקע כמעט לכל אורך הסרט ובכל מיני קריצות נוספות כלליות יותר או פחות. אם אתם לא רוצים להרוס לעצמכם, פשוט אל תצפו בטריילר. (נו טוב, בטח כבר מאוחר מדי בשביל זה…). קראתי מספר תלונות על כך שהסרט נוטה יותר מדי לכיוון הזה לעומת הקומיקס. לדעתי הטענה הזו מוגזמת ובסך הכול הסרט מספיק שנון ומצחיק כדי להחזיק גם את מי שלא יבחין בכל הקריצות הללו. באולם שבו ישבתי היו בסך הכול ששה או שבעה איש, ואני בספק כמה משחקים קלאסיים אלו שלידי הכירו, ובכל זאת היו בדיחות שלא הצליחו לדלג מעל אף אחד.

מכיוון שהספר מבוסס על כל ששת חוברות הקומיקס, הוא מתנהל בקצב מהיר ביותר ואני אישית הולך לצפות בו שוב בDVD על מנת לקלוט את כל הגירויים והדיאלוגים שאולי פספסתי בצפייה ראשונה. למען האמת, קראתי רק את החוברת הראשונה והיא מוצגת פחות או יותר ב20 הדקות הראשונות של הסרט כמעט כמו שהיא. במקום שהיא נגמרת, הסרט מתחיל לתפוס קצב גבוה אפילו יותר, ואין לי ספק שמי שרוצה לקבל את החוויה המלאה, עדיף שיקרא את כל ששת החוברות (המחיר שלהן בארץ הוא בטווח ה60 ₪ שזה בהחלט סביר ). למרות שהשוטים המהירים בהחלט עלולים לגרום לכאב ראש, הם גם מהווים נקודת מוצא נהדרת להומור ויזואלי שלמרבה הצער קשה יותר ויותר למצוא בקומדיות מודרניות.

אם מפשיטים את הסרט, מגלים אולי שהתסריט והסיפור המרכזי שניהם בסיסים למדי, אבל די קשה להבחין בכך במהלך הצפייה ורוב השחקנים בהחלט עושים את העבודה שלהם כמו שצריך, אולי דווקא בגלל שהדמויות והסיטואציות כל כך מוגזמות ובלתי שגרתיות.

לסיכום, לא אגזים אם אומר שסקוט פילגרים הוא אולי הסרט המרענן ויוצא הדופן ביותר שיצא לי לראות השנה. תמיד יהיו את אלו שיעקמו את האף , אבל אם הסרט יהפוך לקאלט ורק בעוד עשר שנים אנשים יתחילו להבין את ההשפעה שלו על העשור הנוכחי, אני אהיה האחרון שאהיה מופתע. מומלץ לכל מי שעדיין מרגיש צעיר, אם לא בגוף, אז לפחות ברוח.

קראו עוד : ביקורת על המשחק לPS3/Xbox 360

ראלף ההורס – הביקורת החופרת

כל פעם שיוצא סרט שקשור באופן כזה לעולם משחקי הוידאו , אנשים מתחילים לעשות השוואות מול סרטים קודמים ולנסות למצוא משחקי מחשב שאפשר להפוך לסרטים באופן רציני יותר או רציני פחות. השבוע פורסם טור כזה בעין הדג / וואלה , וראיתי גם כתבה דומה באופן מחשיד בטיים אאוט (רד, תיזהר, יש לך חקיינים!) . אז לפני שאני ניגש לעניין, תנו לי להבהיר דבר אחד : ראלף ההורס הוא לא סרט בהשראת וידאו כזו או אחר, הוא סרט שמתרחש בתוך משחק וידאו, וזה הבדל עצום @#$! לפיכך, אם כבר צריך להשוות את ראלף ההורס לסרטים אחרים, זה אמור להיות אל מול סקוט פילגרים או טרון , לא לנסיך הפרסי ומורטל קומבט.

אחרי שהבהרתי את הנקודה הזו, אפשר לגשת לתכל'ס : מזה מספר שנים שדיסני למעשה המציאו את מחלקת האנימציה שלהם מחדש ועברו לייצר סרטי אנימציה מודרנים בתלת ממד. בניגוד לסרטים הקלאסיים שלהם שבדרך כלל מתבססים על סיפורים קלאסיים או תסריטים שנכתבו בהשראת תרבות האגדות והפנטזיה , הסרטים החדשים שלהם נוטים יותר לשאוב רעיונות מהתרבות הפופולארית : פגוש את הרובינסונים היה סוג של הומאז' לכל סרטי המסע בזמן, ואילו "בולט" היה שילוב נהדר בין סרטי "חיות מדברות" לבין סרטי גיבורי על. וכמו שאתם יכולים להבין, מאוד אהבתי את שני הסרטים האלו למרות שלא ראיתי אותם בקולנוע.

"ראלף ההורס" לוקח את המגמה הזו צעד אחד קדימה ונוגע בנושא שאולי מייצג יותר מכל את התרבות הפופולארית העכשווית, משחקי וידאו. הסאב טקסט של הסרט נוגע בהבדלים שבין הישן לחדש ובין הצורה בה אנחנו תופסים את הטוב המוחלט והרע המוחלט במשחקים האלו: ראלף הוא גיבור של משחק פיקטיבי מהימים הראשונים של מכונות הארקייד סטייל דונקי קונג, ולמרות שבתוך תוכו הוא באמת נשמה טובה, שאר הדמויות במשחק תופסות אותו רק לפי הסטריוטיפ של הגורילה הענקית שרוצה להחריב את הבניין במשחק. העובדה שהקוד לפיו ראלף מתוכנת גורם לו להרוס כל דבר שהוא נוגע בו , לא ממש עוזרת לו להתחבב עליהם, וכך הסטריוטיפ המעצבן שלו ממשיך לדבוק אליו.

בשלב מסוים נמאס לראלף להיות זה שאף פעם לא מציל את הנסיכה או זוכה במדליה, והוא מחליט ללכת להתחרות בתוך משחק FPS מודרני שנראה כמו שילוב בין Halo לבין Starship Troopers (אבל נקרא דווקא Hero Duty). וכמו תמיד, הדברים לא בדיוק מסתדרים כמו שראלף תכנן, בין היתר מכיוון שכאשר דמות עוברת ממשחק אחד למשחק אחר,  היא מן הסתם גורמת לתקלות בשני המשחקים , מה שעלול לשלוח את שניהם למגרש הגרוטאות של מכונות הארקייד…

את שאר עלילת הסרט לא אגלה מטעמי ספוילרים, אבל רק אציין שהיא לא כוללת שום דבר שלא ראינו קודם. הסאב טקסט והשאלות הקשות כביכול שהזכרתי קודם, אף פעם לא עולים אל מעבר לפני השטח כפי שקורה בסרטים כמו " מפלצות בע"מ " או "וולי". אם דיסני רוצה ליצור סרטים מהפכנים באמת, יש לה עוד לא מעט עבודה.

רטרו לפנים

גם אם מבחינה עלילתית הסרט לא מושלם, זה לא אומר שאסור להתלהב מהצד הוויזואלי והקולי שלו. לפני המעצבים עמדה דילמה לא קלה : כיצד מבצעים את ההפרדה הנדרשת בין עולם המשחקים של פעם לבין עולם המשחקים המודרני כאשר 95% מן הסרט נעשה באנימציה תלת ממדית מודרנית?! התשובה – עם הרבה מאוד Stop Motion, ניתורים, ואפקטים קוליים מתאימים, אם כי בשלב מסוים אני חייב להודות שזה מתחיל קצת לעצבן.

 למרבה המזל, שיתוף פעולה עם חברות כמו נאמקו, נינטנדו, סגה וקונאמי גורם לסרט להיראות אותנטי יותר הודות להופעות אורח של דמויות כמו זנגיף, ביסון, ד"ר אגמן ואפילו באוזר. אני מניח שאם מיקרוסופט הייתה משתפת פעולה, גם מאסטר צ'יפ היה משתתף, אבל מכיוון שיש בסרט סוג של גרסה נשית שלו, ייתכן שבדיסני פשוט לא רצו לבסס את אחד מסיפורי המשנה על דמות מוכרת מדי. כך או כך, אני לא חושב שקיים עוד סרט שבו מתקיים מפגש נוסטלגי בין כל כך הרבה גיבורים קלאסיים, ואולי לגודל של תאגיד כמו דיסני יש גם יתרונות לפעמיים.

עוד אספקט שאהבתי היא המוזיקה, שמתחילה בסגנון Chiptune עדין, ולאט לאט הופכת להיות מודרנית בסגנון הירואי  / פופ (לא יחדיו!), בהתאם לאופנות האחרונות שאנחנו רואים בעולם משחקי הוידאו, מה שמראה שהמעצבים ומוזיקאים אכן מכירים את העולם עליו הם מתבססים.

 אם יש קטע אחד שמפריע לאותנטיות של הסרט , הרי שזה חייב להיות העניין הזה שאנשים היום כבר מזמן לא מבלים שעות בתוך אולמות ארקייד , לא במשחקים קלאסיים, ועל אחת כמה וכמה לא במשחקים יריות מגוף ראשון… מצד שני, אם לוקחים בחשבון שהעברת הסרט לאיזו מסיבת מולטיפלייר סוערת או מאורת LAN, הייתה מחוררת את העלילה לחלוטין, אולי זהו ויתור שאפשר לסלוח עליו.

יש כבוד

בשורה התחתונה, ראלף הוא אולי לא סרט מושלם והוא לא מפוצץ את כל החושים כמו סקוט פילגרים או טרון הקלאסי (יחסית לזמנו כמובן), אבל הוא בהחלט ממשיך את המסורת של יוצרים מודרניים לקחת ברצינות את עולם משחקי הוידיאו. בתור מי שחי את התרבות הזו יום יום, אני חושב שזה דבר חשוב מעין כמוהו. כאשר יוצרים היום סרט על משחק מחשב / וידאו או בהשראת משחק מחשב, כבר אי אפשר לזרוק כל מיני חלקי עלילה ודמויות לבלנדר (אלא אם כן קוראים לך Resident Evil), ואפילו הוליווד  מבינה שאי אפשר להמשיך להתייחס בזלזול לחלק ניכר מהקהל שלה. אולי עוד יבוא יום ובו נתחיל להתלונן על עודף סרטים מהסוג הזה, אבל עד שזה ייקרה, תנו לי ליהנות מסרטים כמו ראלף בשקט!

ביקורת – Indie Games The Movie

ביום שבת לפני שבוע וחצי, הצטרפתי לחברי GameIS להקרנה מיוחדת של Indie Games The Movie  על גג ה – HUB בתל אביב. מאחורי הקלעים היה מדובר במבצע מרוכב למדי מכיוון שהמפיקים של הסרט שלחו עותק Blueray  אמריקאי שהצריך מכשיר PS3 אמריקאי, אבל בסופו של דבר ההקרנה עברה בצורה כמעט מושלמת בלי תקלות מיותרות. הסרט אמנם לא היה עם כתוביות מן הסתם, אבל מכיוון שמדובר בסרט שרובו מורכב מראיונות, איכות הסאונד הייתה מצוינת ואני מניח שרוב היושבים בקהל הצליחו להבין כמעט כל מילה.

הסרט מציג את תהליך הפיתוח של שלושה משחקי אינדי ידועים למדי : Braid, Super Meat Boy ו – FEZ, כאשר FEZ היה  המשחק היחיד מבין השלושה שלא יצא עדיין בזמן סיום הפקת הסרט.

קל באימונים – קשה בקרב

למרות שהמפיקים היו יכולים לעשות לעצמם חיים קלים ולהתמקד באספקטים הטכניים של פיתוח משחקים, הם החליטו להתמקד דווקא בחלקים המעניינים יותר של הפיתוח : כיצד התפתח הקונספט הראשוני של כל משחק, מה היו מקורות ההשראה שלו, ובעיקר – כיצד מתמודדים היוצרים עם הצורך לעשות בעצמם את רוב יחסי הציבור מא' ועד ת'.

באחד הקטעים היותר חזקים בסרט , רואים את טומי, המתכנת של Team Meat צורח על הטלוויזיה שלו לאחר שהוא לא מוצא את Super Meat Boy על ה – Dashboard  של האקס בוקס ביום ההשקה, מה שאומר שהשחקנים חייבים לחפור בתוך התפריטים של הקונסולה כדי למצוא אותו… דבר שיכול להוריד בצורה ניכרת את המכירות של היום הראשון.

קשיים אחרים איתם נאלצים המפתחים להתמודד הם עזיבה של חברי צוות אחרים, גיימרים מטורפים שלא רואים בעיניים שום דבר חוץ מתאריך השחרור של המשחק (במקרה של Fez) ואפילו ביקורות מ – 24 השעות הראשונות שלא מצליחות להציג את המשחק כפי שהוא באמת (במקרה של Braid).

נקודה מעניינת נוספת המוצגת לכל אורכו של הסרט היא העובדה שכל אחד מהיוצרים מרגיש כי המשחק שלו מייצג את האופי שלו בצורה הטובה ביותר, ולכן הם לא צריכים לענות לעצמם על השאלה האם גיימינג הוא אכן יותר מאוסף של גרפיקה, צלילים וממשק.

מה קורה כאן?

אם יש נקודה אחת שהפריעה לי בסרט, זו העובדה שהוא כמעט ולא מספק חומר רקע למי שמעולם לא שיחק במשחקי וידאו או מחשב, ובוודאי שבמשחקים עצמאיים. כל המשחקים שמוצגים בסרט יצאו בתחילה באופן בלעדי לאקס בוקס, אבל הסרט לא טורח להסביר מדוע יש לאקס בוקס השפעה גדולה כל כך על מכירות של משחקי אינדי או מדוע יוצרים עצמאיים רואים את הצורך לצאת לדרך עצמאית ולא לעבוד באחת מחברות הפיתוח הגדולות בסביבה בטוחה יותר מבלי לעשות מרתונים של תכנות באמצע הלילה.

ייתכן שהסיבה העיקרית לכך היא ההחלטה לתת למרואיינים לדובב את עצמם, כאשר הבמאי נמצא על תקן המנחה הבלתי מתערב 99% אחוזים מן הזמן. מצד אחד, אני ממש לא מחובבי הסרטים הדוקומנטריים שבהם  המנחה עסוק בעיקר בהפגנת ידע וירי של מושגים לכל עבר, אבל מצד שני, היה אפשר בהחלט לכלול הקדמה לא מזיקה של חמש או עשר דקות על הנושא.

איפה דני?

עוד דבר שקצת הפריע לי, אם כי במידה פחותה, הוא המחסור בהתייחסות למוזיקה של המשחקים. המלחין של סופר מיט בוי, Danny B, הוא אחד האנשים הידועים והמוערכים ביותר בתעשיית האינדי , אבל הסרט לא עושה שום ניסיון אפילו להזכיר אותו כגלגל העזר השלישי של Team Meat. עוד החלטה תמוהה : במקום להשתמש במוזיקה של המשחקים עצמם, הוחלט להלחין מוזיקה בהשפעת המוזיקה המקורית לסרט עצמו. המוזיקה הזו לא רעה, אבל היא גם לא מיוחדת כל כך, וממש לא תורמת להבנת הקשר העמוק שבין משחקים לפסקול שלהם. האם מפיקי הסרט פחדו שמוזיקה בסגנון 8 ביט תגרום לחלק מהצופים לחשוב שהם הגיעו בטעות לשנות השמונים? ואפילו אם כן, האם זה בהכרח רע?

שווה צפייה

למרות הביקורת שלי על הסרט, בסופו של דבר, הוא בהחלט שווה את המחיר שדורשים עבורו בסטים, 9.99$, קצת יותר מכרטיס קולנוע, רק שכאן אתם מקבלים עותק דיגיטאלי של הסרט ב – HD שאפשר לצפות בו מספר בלתי מוגבל של פעמיים.