ארכיון הקטגוריה: כללי

Peggle Blast – לא כזה פיצוץ…

אז בזמן שאני בתמימותי מחכה שפגל 2 ייצא לאפסטור ויספק לי את אותה התמכרות מהנה של יחסי אהבה שנאה כפי שהייתה לי עם המשחק המקורי, Popcap (תחת צלה הענקי של EA) החליטה להוציא את גרסת ה – Freemium של פגל שלמרות שמה, היא לא ממש כזה פיצוץ, לפחות לא מעבר לשני החלקים הראשונים שלה.

הרעיון בבסיסו של המשחק נותר זהה לזה של פגלס המקורי : פגעו בכל הפגס הכתומים עם מספר מוגבל של כדורים העומדים לרשותכם. זה נשמע פשוט, אבל הולך ומסתבך ככל שעוברים מסכים והמשחק מאפשר לכם לעשות שימוש בכוחות המיוחדים של ה – Peggle Masters.

הרעיון בפגלס בלאסט הוא דומה, רק שכאן הוסיפו כל מיני אלמנטים שהופכים את המסכים לקשים יותר. למשל – יש פגלס שנעולים בתוך שערים שצריך קודם כל לפגוע במפתח שלהן, או יש פגלס שגם צריך לפגוע בהם פעמיים והם גם נמצאים במעגל, מה שמקשה מאוד לפגוע בהם מלכתחילה….

 

ומכיוון שפגלס בלאסט הוא ללא ספק קשה יותר מהמשחק המקורי, נשאלת השאלה איך תוכלו בכל זאת לעבור אותם?! והתשובה היא כמובן דרך עוד כדורים או עזרים אחרים כמו Super Guide שמראה לכם היכן ייפגע הכדור שאותו תירו אחרי הפגיעה הראשונה. הקאצ' – כל אלו יעלו לכם בכסף אמיתי החל מ – 1$ (3.5 שקלים לפי השער הנמוך של אפל שבוודאי יעלה בקרוב). זה לא נשמע הרבה, אבל קצת ועוד קצת הופך להרבה…

None shall pass (אלא אם כן יש לכם הרבה חברים בפייסבוק)

מעבר לפיתוי הזה שיגרום לכם לשלם עוד ועוד על מנת להתקדם במשחק, גם מספר הניסיונות שיש לכם הוא מוגבל לחמישה בלבד ועליכם לחכות כחצי שעה נוספת על מנת לקבל ניסיון נוסף, אלא אם כן יש לכם מספיק חברי פייסבוק שייענו להזמנה שלכם ויתחילו לשחק גם הם (וסליחה אם שלחתי היום הזמנה לכמה מכם…).

אותו הדבר קורה גם כאשר עוברים בין חלקים שונים במשחק – המשחק לא מאפשר לכם לשחק בחלק הבא בלי שתשלמו בכסף אמיתי, תזמינו חברים אחרים למשחק או תחכו 5 שעות. כאן דווקא הפיתוי הוא קצת פחות גרוע לדעתי מכיוון שקרבות הבוסים (שמורכבים מכמה מסכים שחייבים לנצח בכולם ברצף) הם די אינטנסיביים ואפשר לקחת הפסקה מהמשחק אחריהם.

והאמת – זה מאוד חבל שזה המצב מכיוון שבפגל בלאסט יש כמה רעיונות מעניינים כמו למשל ביצים שחייבים לשבור אותן כדי לסיים את המסך או יהלומים מיוחדים שחייבים לסלק אותם דרך החלק התחתון של המסך, ואלו בוודאי רק חלק מהאלמנטים החדשים שיש כאן (אישית נמאס לי אחרי שלב 37…).

בעולם מתוקן ומהוגן היינו יכולים כמובן לשלם על גרסת נטולת מגבלות של המשחק גם 10$ ואולי אפילו 15$, אבל הניסיון להפוך את המשחק למסחטת כסף כמו כל אחד של ממשחקי Popcap האחרונים, הופכת אותו לכל דבר חוץ מהוגן…

אבל היי, לפחות הטריילר מגוחך בדיוק במידה הנכונה

לעמוד המשחק באפסטור

לעמוד המשחק באנדרואיד

Watch Dogs : לייק ודיסלייק

מכיוון שאני בטוח שאם עדיין לא שיחקתם ב – Watch Dogs, בוודאי כבר קראתם לפחות ביקורת אחת או שתיים, זו לא הולכת להיות סקירה במובן הקלאסי של המילה, אלא רשימה של חמישה דברים שאהבתי במשחק וחמישה שממש לא אהבתי.

אני חייב להודות שיחסית לשחקנים אחרים, מאז שפורסם הטריילר הראשון של המשחק, לא ממש טרחתי לעקוב אחרי כל פיפס שיובי סופט פרסמה, גם בגלל שלא רציתי לעשות לעצמי יותר מדי ספוילירים, אבל גם בגלל שידעתי שגם אם המשחק לא יהיה משחק העשור, הוא כנראה עדיין יהיה משחק שכיף מאוד לשחק בו, ולפחות בנקודה הזו אני שמח שלא טעיתי.

 מצד שלישי, וזו ההערה האחרונה שלי, קניתי את הגרסה הרגילה בהנחה הקבועה למחצה של  GMG של 20-25% עוד לפני שהחליטו להעלות את המחיר ל – 70$ לגרסת הדלוקס, כך שבעוד חלק מהשחקנים התלוננו שהמשחק עלה להם לא מעט אני הסתפקתי ב – 38$ לגרסת המחשב (אם כי גם היא לא הייתה נטולת בעיות טכניות, אך ביחד עם זאת בהחלט שחיקה).

למה אהבתי את WD

HackerUנכון, המשחק לא באמת נותן לכם להיות האקרים של ממש (כפי שאתאר בהמשך), אבל העולם שבו הוא מתרחש ובו להאקרים יש שליטה מוחלטת בכמעט כל ציוד אלקטרוני בסביבה, הוא בהחלט שינוי מרענן. זה נכון במיוחד כששמים לב לכמות הרבה של "סרטוני גולשים" שצולמו ללא ידיעתם שאפשר למצוא ברחבי המשחק, שלא לדבר על השיחות הרנדומליות המשעשעות שאפשר לקלוט מהעוברים ושבים באמצעות פריצה לסמארטפונים שלהם…

קטעי האקשן לא מרגישים "על מסילה" – למרות שלצערי לא שיחקתי בכל משחקי העולם הפתוח שיצאו בעשור האחרון או זה שלפניו, אפילו GTA V נופל לא פעם למלכודת המוכרת של קטעי אקשן בהם האויבים ניצבים במקומות קבועים וכל מה שצריך לעשות זה לזכור מאיפה הם צצו בפעם שעברה.

לכן, לזכותו של WD ייאמר שלאויבים יש קצת יותר חופש פעולה ולכם יש יכולת התגנבות טובה הרבה יותר. חוץ מזה, בניגוד למשחקים אחרים, קל להבין למה פישלתם או למה האויבים עלו עליכם, וכשהם מתחילים לירות, קשה מאוד לגרום להם לעצור אפילו אם אתם מחליטים לשחק בחתול ועכבר ולהתחבא…

כי כל השטיקים מתחברים בסופו של דבר – לכאורה WD לא ממציא שום דבר חדש : את השליטה במלכודות על הכביש הוא "גנב" מ – NFS, את זמן הקליע מיותר מדי משחקים מכפי שאפשר למנות ועד כמה שהבנתי, אפילו מערכת ההתגנבות שמצאה חן בעיני לקוחה משתי סדרות הדגל האחרות של יוביסופט (AC וספלינטר סל שלא ממש שיחקתי בהן). ובכל זאת, הוא מצליח לאזן בין כל האלמנטים האלו וליצור משחקיות שבבסיס שלה היא מגוונת למדי, לפחות בקמפיין העלילתי. לעזאזל, יש אפילו שתי משימות שבהן אתם צריכים לחמוק מהרדאר המשטרתי במקום לדרוס כמה שיותר שוטרים ולברוח, וחבל שאין יותר משחקים שדורשים את זה…

כי בכל זאת קשה שלא לאהוב את הדמויות – גם כאן אני חייב להקדים קצת את המאוחר : העלילה של WD רחוקה מלהיות גאונית, אבל הדמויות הראשיות מעוצבות בצורה משכנעת ועם אלו שעומדות לצדכם קל מאוד להזדהות גם כשהן מפשלות או עומדות בפני דילמות לא פשוטות. אני חושב שזו הסיבה העיקרית שהחזיקה אותי גם במשימות מייאשות במיוחד.

כי יש כאן פוטנציאל לסדרה נהדרת – זה לא יהיה ספוילר לחשוף שהסוד של WD הוא סוף פתוח מאוד שסולל את הדרך למשחקים נוספים או חבילת DLC מושקעת (יותר מהמשימות של גרסת הדלוקס / Access Granted שלפי הדיווחים לא מאוד מעניינות).

זה נשמע מוזר, אבל הדבר הכי טוב שקרה ליובי סופט לדעתי הוא שלא היה לה רקורד עם משחקי עולם פתוח, ולכן אני לפחות הרגשתי שהמבקרים לא מיישרים קו ומוטים לטובתה (לדעתי יש לא מעט משחקי המשך שמקבלים ציונים כמעט מושלמים והם טיפה Overrated).

רוב הבעיות של המשחק שאתאר בחצי הבא שהן לא בעיות טכניות בהחלט ניתנות לאיזון במשחק הבא בסדרה, וטוב שהקהל הרחב מצביע בידיים ולא הפך את המשחק לפלופ מסחרי. (כרגע מדברים על משהו כמו 8 מיליון עותקים, בהחלט מכובד אפילו אם לוקחים בחשבון שההייפ היה טיפה מוגזם).

ולמה פחות אהבתי אותו :

כי העלילה נדושה – סביב העידן שבו מידע זורם לכאורה בחופשיות, אבל רק למעטים יש גישה מלאה אליו, היה אפשר לבנות עלילה הרבה יותר טובה משל סרט אקשן קלישאתי. גם כשהמשחק מגיע לשיא שלו, זה נראה כאילו מי שכתב את התסריט החליט לקחת סיפור קצר ולמתוח אותו לתסריט באורך מלא.

כשמשווים את העלילה של WD לדוקו כמו "ילד הפלא של האינטרנט", רואים שהמציאות באמת עולה על כל דמיון.

כי עולם ההאקינג שלו הוא עצל –  אני חושב שאת עניין "הקש X" כדי לפרוץ – זה כזה פשוט" כבר מיצינו, אבל לא ברור לי למה כל חידות ההיגיון במשחק הן זהות כשפשוט לוקח יותר זמן לפתור אותן… יש אמנם כמה מיני משחקים מגניבים, אבל בקושי נעשה בהם שימוש במשימות הראשיות.

כי הגרפיקה לפעמיים מעצבנת – שוב, אני לא מדבר על פרשת הפאצ' המפורסמת, אלא על זה שדמויות משניות כמו ג'ק או שרה נראות כאילו הן נתקעו בתקופת ה – Playstation 2, ואני לא בטוח אפילו שמדובר ב – Texture Popping או שוב פעם בסתם עצלנות…

כי יש משימות שפשוט אפשר לרמות בהן – אני חייב להודות שהאינטליגנציה של האויבים לא רעה בכלל, אבל יש כמה דברים מוזרים כמו העובדה שאתם יכולים לעלות על סירה ולברוח בלי בעיה אפילו ממסוקים… (נראה לי שהם אמורים להיות יותר מהירים, לא?).

במשימה אחת שעצבנה אותי במשך משהו כמו שעתיים, גיליתי שבמקום להרוג את המטרה תחת אש צלפים הרבה יותר קל לדרוס אותה ולברוח (כי הסקריפט של המשימה בכל מקרה מתפתח למרדף)…

כי עדיין לא ברור לי מה הקטע עם השכירי חרב – אני מבין שבכל משחק עולם פתוח צריכים להיות גנגסטרים ומאפיונרים לרוב, אבל הקטע שכל האקר מסכן הוא מיליונר ששוכר לעצמו צבא שלם קצת לא מתחבר לי לקונספט הכללי של המשחק, במיוחד כשנראה שכל האקר כזה שלובש מגן הוא כמעט בלתי מנוצח, אלא אם כן יש לכם את כלי הנשק הכי טובים או שמהירות התגובה שלכם עם פצצות טובה מאוד (ע"ע קרב הבוס מול Iraq).

כמו שאתם רואים, רוב התלונות שלי מהמשחק הן לא תלונות שבאמת הצליחו להרוס לי את ההנאה ממנו, ומבחינתי רוב הזמן המשחק בהחלט סיפק לי את הסחורה. בעולם מושלם הייתי מחכה ל – DLC בסגנון GTA, אבל אני אסתפק גם בהכרזה על Watch Dogs 2 ב – E3 הבא…

שישה סיקורים קצרים : מספיידרמן ועד Shadow Warrior

מדי כמה חודשים אני אוסף את המשחקים האחרונים שיצא לי לשחק בהם כדי להפוך את המבצעים הבלתי פוסקים כמו מכירת האביב של Humble Bundle והמכירות הקרובות של סטים שבטח יצוצו בקרוב (כדי לחגוג מאורע כזו או אחר) לקצת יותר פשוטות עבור חלק מכם.

The Amazing Spiderman 2 – המשחק היחיד שקניתי במחיר "מלא" (40$ לגרסת המחשב). את שני המשחקים הקודמים המוצלחים יחסית, Shattered Dimensions ו – TASM1 שיחקתי באקס בוקס ובגדול מאוד נהניתי מהם : הראשון אמנם היה לינארי ורפטטיבי, אבל הציג את כל האויבים הקלאסיים של ספיידרמן בצורה אותנטית ועשה להם כבוד, תוך כדי איזון לא רע בין ארבעת סגנונות לחימה והתגנבות שונים. המשחק השני שכבר התבסס פה ושם על סרט הקולנוע אמנם הציג רק את ייקום ה – Amazing (מן הסתם), אבל שכפל בצורה לא רעה בכלל את הנוסחה של משחקי באטמן, גם אם הניסיון שלו ליצור עולם פתוח באמת היה קצת פתטי.

מהטריילר (המצוין דווקא) היה אפשר לצפות שב – Beenox ילמדו מטעויות העבר ויצרו משחק שישלב בין הצגת הגיבורים המרשימה של המשחק הראשון עם האלמנטים הנוספים מהמשחק השני ויוסיף על זאת עולם פתוח מרשים יותר, אבל בפועל המשחק עצמו נראה כמו סלט שלא השקיעו באף אחד מהרכיבים שלו כמו שצריך : משימות הצד  הן מגוחכות ודורשות בדרך כלל לחימה של כמה דקות לכל היותר בכנופיות רחוב, הדיאלוגים עם האויבים השונים נראים מאולצים ואפילו חלק ממשימות ההתגנבות מתגלות כיותר מטרידות ממהנות מכיוון שברגע שמישהו מן האויבים זיהה אתכם, סביר להניח שהם יחליטו להתחפף מהמקום ותצטרכו להתחיל את המשימה מהתחלה…

מה שנשאר היא מערכת לחימה ושדרוגים חביבה אבל פשטנית מאוד יחסית לשני המשחקים הקודמים ועיר גדולה שאפשר לרחף בה , אבל אין בה הרבה מה לעשות חוץ מלאסוף חוברות קומיקס ומכיוון שהעלילה עצמה לא מאוד מעניינת, נטשתי את המשחק אחרי ארבע משימות ראשיות וקצרות בלבד שמהוות 20% ממנו (בין המשימות צריך כאמור לבצע את אותן משימות צד משמימות). כל זה מבלי להזכיר את התקיעות והקפיצות של גרסת ה – PC שלא עברה אופטימיזציה נורמאלית ודיווחים כללים על באגים וגליצ'ים שתוקעים את האויבים. בקיצור, כנראה שיש סיבה לאמברגו ביקורות על משחקים בכזה סדר גודל…

Broken Age –  בתור מי שלא עקב באדיקות אחרי כל הסאגה של פיתוח ושחרור המשחק, הגעתי אליו בלי ציפיות מתקדמות לגבי איכות ההפקה, והופתעתי מאוד לגלות שהוא בהחלט זכאי לתואר היורש הרוחני הטוב ביותר לקלאסיקות האמיתיות של Lucas Arts  : המנוע של המשחק עושה שימוש מצוין בדו מימד מצויר ביד ומעניק לכל דמות זמן מסך גדול במלוא מובן המילה. העלילה אולי נראית פשטנית בתחילה והמשחק עצמו קל למדי (למעט קטע אחד מעצבן שכנראה אי אפשר בלעדיו בשום קווסט), אבל לקראת סוף החלק הראשון וכשנופל האסימון, הציפייה להמשך בהחלט מוצדקת.

Poof vs. The Cursed Kitty – משחק קטנטן שמגיע מהסטודיו הצרפתי הלא שגרתי ארקדו ומוכיח שוב שהם הרבה יותר טובים כשהם עושים משחקים מינימליסטים ולא מנסים ללכת על משחקים באורך מלא כמו Hell Yeah!. מדובר על שילוב בין מריו ברוס המקורי  (מהארקייד, לא ה – NES) ו – Tower Defense.

 כמו שאפשר לצפות מהצרפתים וההומור הביזארי שלהם, מדובר במשחק מטורלל לגמרי בו אתם צריכים להגן על חתולה מקוללת מפני גלים על גבי גלים של אויבים. על מנת לחסל את האויבים הללו אתם יכולים לקפוץ עליהם ולהשתמש בחפצים שונים וחיזוקי כוח, אבל האופציה הכי מעניינת היא לשלשל בחזרה את אותם חפצים וליצור מוקש נעל חביב שיתקע אותם במקום…

בתחילת המשחק השליטה לא מאוד מדויקת, אבל כמו בהרבה משחקים אחרים שמיועדים לשסנים קצרים, אתם ממלאים משימות קטנות והופכים לחזקים יותר. למרות זאת, כדי לפתוח חדרים חדשים תצטרכו להזיע לא מעט, מה שיגרום לכך שרוב השחקנים כנראה ימצו את המשחקי אחרי כמה שעות (במיוחד שהוא לא ממש נגיש כמו משחק אייפון או אנדרואיד נניח), אבל זה עדיין משחק משעשע מאוד ששווה לקנות במבצע כזה או אחר.

 Mercenary Kingsקחו את מבחר הנשקים והחיילים של Metal Slug, הוסיפו לזאת עלילה מטופשת בסגנון כוח המחץ יחד עם עיצוב שלבים ממגה מן ומערכת שפצור נשקים ("WeapnCraft") וקיבלתם את Mercenary Kings. הנקודה הכי טובה במשחק היא שהוא אינו קשוח כמו ההורים שלו, ולכן מתאים גם לשחקנים שלא מכורים לז'אנר הרטרו.

מצד שני, הוא רפטטיבי ביותר ו – 100 המשימות שלו הן למעשה 10 שלבים שונים עם מודיפקציות, מטרות ובוסים שונים בכל אחד מהם. סביר גם להניח שלקראת המשימה ה – 70 תצטרכו חבר שיעזור לכם בשביל כוח אש עודף. ובכל זאת מדובר במשחק שחובבי הז'אנר לא יכולים לעצמם לוותר עליו בגלל רמת הליטוש הגבוהה שלו. חוץ מזה, אין עוד משחק בו תוכלו לבנות נשק מחלקים  של בית שימוש או לנעוץ באויבים שלכם סכין סטיקים…

JazzPunk – JazzPunk אולי נראה בהתחלה כמו מחווה לארט סטייל של שנות החמישים והשישים וסרטי ריגול מתקופת המלחמה הקרה, אבל ככל שמשחקים בו יותר, מגלים שרוב הבדיחות האקראיות בו עוסקות ב – BBSים, מודמים אנלוגים, עותקים פרוצים , משחקי יריות מתקופת Quake 1 ושאר דברים שגיימרים מזדקנים כל כך אוהבים… זה לא משחק קשה והוא רק קצת ארוך יותר מ – The Stanley Parable  , אבל דווקא בגלל שאין לו שום אמירה או יומרה להיות יותר ממה שהוא, הוא כל כך מוצלח ומגוחך עד אימה.

אגב, רוב הטריילר הוא לא חלק מהמשחק ולכן כדאי להתייחס אליו בפני עצמו…

Shadow Warrior  – אוקי, אני יודע שהמשחק הזה היה בהמון מבצעים, אבל רק לאחרונה יצא לו דמו ויכול להיות שאתם שואלים את עצמכם אם שווה להשקיע במשחק המלא : בהנחה שהזזתם את הגרפיקה לאיכות נורמלית (ברירת המחדל מזעזעת ונראית יותר כמו המשחק המקורי מ -97'), תגלו שמדובר במשחק עם המון רעיונות טובים כמו מבחר של מהלכים מטווחים שונים (כמו היכולת לגרום לאויבים לרחף או לבתר אותם ב – 360 מעלות), אלימות גרוטסקית מודעת לעצמה וסייד קיק שנון באותה מידה שהוא קוץ בתחת… למעשה זה משחק היריות הראשון ששיחקתי בו מאז Half Life ואני שמח להגיד שנהניתי ממנו במשך כמה ימים טובים.

 מצד שני, לטעמי המשחק המלא ארוך מדי והיתרון של משחקי FPS לא ריאליסטים בעליל שלא לוקחים את עצמם יותר מדי ברצינות ומרשים לעצמם להעיף גלים על גבי גלים של אויבים הופך להיות יותר מעיק ממגניב.