ארכיון הקטגוריה: כללי

Tales from the borderlands

Tales from the borderlands הוא המשחק הראשון אותו Telltale מפתחת בהתבסס על מותג מוכר שמעולם לא היה לו קשר לעולם הקווסטים (או סיפורים אינטראקטיביים אם להודות על האמת).

גילוי נאות : למעט משחק של רבע שעה ב – Borderlands 2 במהלך סוף שבוע חופשי בסטים, אין לי ממש הכרה מוקדמת עם הסדרה, אבל הסגנון הגרפי והשימוש הנרחב ב – Cell Shading כבר נותנים לו נקודות זכות אצלי, גם אם אני לא בדיוק חובב FPS.

אז החדשות הטובות מבחינתי היו שלמרות שלא הייתה לי הכרות מוקדמת עם הסדרה, בהחלט לא צריך אותה כדי ליהנות מ – Tales… וכבר בפתיחה מוצג לנו תאגיד Hyperion אשר הוקם על ידי Handsome Jack במטרה לחשוף את אוצרות הכוכב פנדורה, שתושביו העניים נאנקים תחת העול הכבד כשהחברה עסוקה בגזילת המשאבים האלו ופועלת מתוך מגדל שן מוגן בדמות לווין הנמצא ליד הכוכב .

בכל מקרה, כמשחק שנופל תחת קטגוריות "המצחיקים" של Telltale (מסאם ומקס ועד מונקי איילנד), הוא ללא ספק המצחיק ביותר ומהווה שינוי מרענן משני הפרקים של המתים המהלכים ומשחקי הכס (שגם שאר הפרקים שלו יהיו בוודאי קודרים משהו…) שאותם הוציאה Telltale  בשנתיים האחרונות.

טובים השלושה מן השניים

במשחק עצמו תעקבו בתחילה אחרי שני עובדי Hyperion ממורמרים Rhys ו –  Vaughn שמתכננים לנקום בקולגה / נמסיס שלהם, אך בהמשך תוכלו לראות כיצד הדברים נראים מהצד הנגדי של המתרס מנקודת המבט של האנשים על הכוכב, אותם מייצגים פיונה ושסה שרק מנסות לשרוד עוד יום בכאוס…

בחירה זו של מעצבי המשחק, מביאה לשלל רגעי "אקשן" ולצידם גם לא מעט משחקי חתול ועכבר פסיכולוגים בין הגיבורים לבין עצמם.

כמובן שכאשר אני כותב "אקשן", אני לא באמת מתכוון לקטעי אקשן אמיתיים, אלא קטעי Quick Time Events ולמרות שהם מגניבים בפני עצמם, התחושה היא שמזלזלים קצת בגיימרים שאמורים להיות קצת יותר בעלי ניסיון  בלחיצה על ימינה או שמאלה…

עוד נקודת זכות (אלא אם כן חוש הזמן שלי מטעה אותי), הוא שהמשחק קצת יותר ארוך או לפחות גדוש מהסדרות הקודמות של Telltale, ולוקח בערך שעתיים או אפילו קצת יותר לסיים אותו. כמו כן, אפשר לבחון חפצים שונים בעזרת העין הביונית של Rhys וכך לקבל עוד מידע על עצמם במקומות בהם אתם מבקרים. (והעין הזו כמובן טובה לעוד כמה דברים במשחק…).

לסיום, העובדה שהפרק הראשון הוא מאוד גדוש באירועים, גורמת לי לחשוב האם הפרקים הבאים לא יהיו מרוחים מדי כמו שהרגשתי בפרק 4 של The Wolf Among us, כך שאם אתם מתלבטים אם לשחק עכשיו או לחכות שכל ששת הפרקים יהיו זמינים לרכישה, הייתי ממליץ לכם להתחיל דווקא עכשיו, אלא אם כן אין לכם בעיה לעשות מרתון של 10-12 שעות לפחות.

Peggle Blast – לא כזה פיצוץ…

אז בזמן שאני בתמימותי מחכה שפגל 2 ייצא לאפסטור ויספק לי את אותה התמכרות מהנה של יחסי אהבה שנאה כפי שהייתה לי עם המשחק המקורי, Popcap (תחת צלה הענקי של EA) החליטה להוציא את גרסת ה – Freemium של פגל שלמרות שמה, היא לא ממש כזה פיצוץ, לפחות לא מעבר לשני החלקים הראשונים שלה.

הרעיון בבסיסו של המשחק נותר זהה לזה של פגלס המקורי : פגעו בכל הפגס הכתומים עם מספר מוגבל של כדורים העומדים לרשותכם. זה נשמע פשוט, אבל הולך ומסתבך ככל שעוברים מסכים והמשחק מאפשר לכם לעשות שימוש בכוחות המיוחדים של ה – Peggle Masters.

הרעיון בפגלס בלאסט הוא דומה, רק שכאן הוסיפו כל מיני אלמנטים שהופכים את המסכים לקשים יותר. למשל – יש פגלס שנעולים בתוך שערים שצריך קודם כל לפגוע במפתח שלהן, או יש פגלס שגם צריך לפגוע בהם פעמיים והם גם נמצאים במעגל, מה שמקשה מאוד לפגוע בהם מלכתחילה….

 

ומכיוון שפגלס בלאסט הוא ללא ספק קשה יותר מהמשחק המקורי, נשאלת השאלה איך תוכלו בכל זאת לעבור אותם?! והתשובה היא כמובן דרך עוד כדורים או עזרים אחרים כמו Super Guide שמראה לכם היכן ייפגע הכדור שאותו תירו אחרי הפגיעה הראשונה. הקאצ' – כל אלו יעלו לכם בכסף אמיתי החל מ – 1$ (3.5 שקלים לפי השער הנמוך של אפל שבוודאי יעלה בקרוב). זה לא נשמע הרבה, אבל קצת ועוד קצת הופך להרבה…

None shall pass (אלא אם כן יש לכם הרבה חברים בפייסבוק)

מעבר לפיתוי הזה שיגרום לכם לשלם עוד ועוד על מנת להתקדם במשחק, גם מספר הניסיונות שיש לכם הוא מוגבל לחמישה בלבד ועליכם לחכות כחצי שעה נוספת על מנת לקבל ניסיון נוסף, אלא אם כן יש לכם מספיק חברי פייסבוק שייענו להזמנה שלכם ויתחילו לשחק גם הם (וסליחה אם שלחתי היום הזמנה לכמה מכם…).

אותו הדבר קורה גם כאשר עוברים בין חלקים שונים במשחק – המשחק לא מאפשר לכם לשחק בחלק הבא בלי שתשלמו בכסף אמיתי, תזמינו חברים אחרים למשחק או תחכו 5 שעות. כאן דווקא הפיתוי הוא קצת פחות גרוע לדעתי מכיוון שקרבות הבוסים (שמורכבים מכמה מסכים שחייבים לנצח בכולם ברצף) הם די אינטנסיביים ואפשר לקחת הפסקה מהמשחק אחריהם.

והאמת – זה מאוד חבל שזה המצב מכיוון שבפגל בלאסט יש כמה רעיונות מעניינים כמו למשל ביצים שחייבים לשבור אותן כדי לסיים את המסך או יהלומים מיוחדים שחייבים לסלק אותם דרך החלק התחתון של המסך, ואלו בוודאי רק חלק מהאלמנטים החדשים שיש כאן (אישית נמאס לי אחרי שלב 37…).

בעולם מתוקן ומהוגן היינו יכולים כמובן לשלם על גרסת נטולת מגבלות של המשחק גם 10$ ואולי אפילו 15$, אבל הניסיון להפוך את המשחק למסחטת כסף כמו כל אחד של ממשחקי Popcap האחרונים, הופכת אותו לכל דבר חוץ מהוגן…

אבל היי, לפחות הטריילר מגוחך בדיוק במידה הנכונה

לעמוד המשחק באפסטור

לעמוד המשחק באנדרואיד

Watch Dogs : לייק ודיסלייק

מכיוון שאני בטוח שאם עדיין לא שיחקתם ב – Watch Dogs, בוודאי כבר קראתם לפחות ביקורת אחת או שתיים, זו לא הולכת להיות סקירה במובן הקלאסי של המילה, אלא רשימה של חמישה דברים שאהבתי במשחק וחמישה שממש לא אהבתי.

אני חייב להודות שיחסית לשחקנים אחרים, מאז שפורסם הטריילר הראשון של המשחק, לא ממש טרחתי לעקוב אחרי כל פיפס שיובי סופט פרסמה, גם בגלל שלא רציתי לעשות לעצמי יותר מדי ספוילירים, אבל גם בגלל שידעתי שגם אם המשחק לא יהיה משחק העשור, הוא כנראה עדיין יהיה משחק שכיף מאוד לשחק בו, ולפחות בנקודה הזו אני שמח שלא טעיתי.

 מצד שלישי, וזו ההערה האחרונה שלי, קניתי את הגרסה הרגילה בהנחה הקבועה למחצה של  GMG של 20-25% עוד לפני שהחליטו להעלות את המחיר ל – 70$ לגרסת הדלוקס, כך שבעוד חלק מהשחקנים התלוננו שהמשחק עלה להם לא מעט אני הסתפקתי ב – 38$ לגרסת המחשב (אם כי גם היא לא הייתה נטולת בעיות טכניות, אך ביחד עם זאת בהחלט שחיקה).

למה אהבתי את WD

HackerUנכון, המשחק לא באמת נותן לכם להיות האקרים של ממש (כפי שאתאר בהמשך), אבל העולם שבו הוא מתרחש ובו להאקרים יש שליטה מוחלטת בכמעט כל ציוד אלקטרוני בסביבה, הוא בהחלט שינוי מרענן. זה נכון במיוחד כששמים לב לכמות הרבה של "סרטוני גולשים" שצולמו ללא ידיעתם שאפשר למצוא ברחבי המשחק, שלא לדבר על השיחות הרנדומליות המשעשעות שאפשר לקלוט מהעוברים ושבים באמצעות פריצה לסמארטפונים שלהם…

קטעי האקשן לא מרגישים "על מסילה" – למרות שלצערי לא שיחקתי בכל משחקי העולם הפתוח שיצאו בעשור האחרון או זה שלפניו, אפילו GTA V נופל לא פעם למלכודת המוכרת של קטעי אקשן בהם האויבים ניצבים במקומות קבועים וכל מה שצריך לעשות זה לזכור מאיפה הם צצו בפעם שעברה.

לכן, לזכותו של WD ייאמר שלאויבים יש קצת יותר חופש פעולה ולכם יש יכולת התגנבות טובה הרבה יותר. חוץ מזה, בניגוד למשחקים אחרים, קל להבין למה פישלתם או למה האויבים עלו עליכם, וכשהם מתחילים לירות, קשה מאוד לגרום להם לעצור אפילו אם אתם מחליטים לשחק בחתול ועכבר ולהתחבא…

כי כל השטיקים מתחברים בסופו של דבר – לכאורה WD לא ממציא שום דבר חדש : את השליטה במלכודות על הכביש הוא "גנב" מ – NFS, את זמן הקליע מיותר מדי משחקים מכפי שאפשר למנות ועד כמה שהבנתי, אפילו מערכת ההתגנבות שמצאה חן בעיני לקוחה משתי סדרות הדגל האחרות של יוביסופט (AC וספלינטר סל שלא ממש שיחקתי בהן). ובכל זאת, הוא מצליח לאזן בין כל האלמנטים האלו וליצור משחקיות שבבסיס שלה היא מגוונת למדי, לפחות בקמפיין העלילתי. לעזאזל, יש אפילו שתי משימות שבהן אתם צריכים לחמוק מהרדאר המשטרתי במקום לדרוס כמה שיותר שוטרים ולברוח, וחבל שאין יותר משחקים שדורשים את זה…

כי בכל זאת קשה שלא לאהוב את הדמויות – גם כאן אני חייב להקדים קצת את המאוחר : העלילה של WD רחוקה מלהיות גאונית, אבל הדמויות הראשיות מעוצבות בצורה משכנעת ועם אלו שעומדות לצדכם קל מאוד להזדהות גם כשהן מפשלות או עומדות בפני דילמות לא פשוטות. אני חושב שזו הסיבה העיקרית שהחזיקה אותי גם במשימות מייאשות במיוחד.

כי יש כאן פוטנציאל לסדרה נהדרת – זה לא יהיה ספוילר לחשוף שהסוד של WD הוא סוף פתוח מאוד שסולל את הדרך למשחקים נוספים או חבילת DLC מושקעת (יותר מהמשימות של גרסת הדלוקס / Access Granted שלפי הדיווחים לא מאוד מעניינות).

זה נשמע מוזר, אבל הדבר הכי טוב שקרה ליובי סופט לדעתי הוא שלא היה לה רקורד עם משחקי עולם פתוח, ולכן אני לפחות הרגשתי שהמבקרים לא מיישרים קו ומוטים לטובתה (לדעתי יש לא מעט משחקי המשך שמקבלים ציונים כמעט מושלמים והם טיפה Overrated).

רוב הבעיות של המשחק שאתאר בחצי הבא שהן לא בעיות טכניות בהחלט ניתנות לאיזון במשחק הבא בסדרה, וטוב שהקהל הרחב מצביע בידיים ולא הפך את המשחק לפלופ מסחרי. (כרגע מדברים על משהו כמו 8 מיליון עותקים, בהחלט מכובד אפילו אם לוקחים בחשבון שההייפ היה טיפה מוגזם).

ולמה פחות אהבתי אותו :

כי העלילה נדושה – סביב העידן שבו מידע זורם לכאורה בחופשיות, אבל רק למעטים יש גישה מלאה אליו, היה אפשר לבנות עלילה הרבה יותר טובה משל סרט אקשן קלישאתי. גם כשהמשחק מגיע לשיא שלו, זה נראה כאילו מי שכתב את התסריט החליט לקחת סיפור קצר ולמתוח אותו לתסריט באורך מלא.

כשמשווים את העלילה של WD לדוקו כמו "ילד הפלא של האינטרנט", רואים שהמציאות באמת עולה על כל דמיון.

כי עולם ההאקינג שלו הוא עצל –  אני חושב שאת עניין "הקש X" כדי לפרוץ – זה כזה פשוט" כבר מיצינו, אבל לא ברור לי למה כל חידות ההיגיון במשחק הן זהות כשפשוט לוקח יותר זמן לפתור אותן… יש אמנם כמה מיני משחקים מגניבים, אבל בקושי נעשה בהם שימוש במשימות הראשיות.

כי הגרפיקה לפעמיים מעצבנת – שוב, אני לא מדבר על פרשת הפאצ' המפורסמת, אלא על זה שדמויות משניות כמו ג'ק או שרה נראות כאילו הן נתקעו בתקופת ה – Playstation 2, ואני לא בטוח אפילו שמדובר ב – Texture Popping או שוב פעם בסתם עצלנות…

כי יש משימות שפשוט אפשר לרמות בהן – אני חייב להודות שהאינטליגנציה של האויבים לא רעה בכלל, אבל יש כמה דברים מוזרים כמו העובדה שאתם יכולים לעלות על סירה ולברוח בלי בעיה אפילו ממסוקים… (נראה לי שהם אמורים להיות יותר מהירים, לא?).

במשימה אחת שעצבנה אותי במשך משהו כמו שעתיים, גיליתי שבמקום להרוג את המטרה תחת אש צלפים הרבה יותר קל לדרוס אותה ולברוח (כי הסקריפט של המשימה בכל מקרה מתפתח למרדף)…

כי עדיין לא ברור לי מה הקטע עם השכירי חרב – אני מבין שבכל משחק עולם פתוח צריכים להיות גנגסטרים ומאפיונרים לרוב, אבל הקטע שכל האקר מסכן הוא מיליונר ששוכר לעצמו צבא שלם קצת לא מתחבר לי לקונספט הכללי של המשחק, במיוחד כשנראה שכל האקר כזה שלובש מגן הוא כמעט בלתי מנוצח, אלא אם כן יש לכם את כלי הנשק הכי טובים או שמהירות התגובה שלכם עם פצצות טובה מאוד (ע"ע קרב הבוס מול Iraq).

כמו שאתם רואים, רוב התלונות שלי מהמשחק הן לא תלונות שבאמת הצליחו להרוס לי את ההנאה ממנו, ומבחינתי רוב הזמן המשחק בהחלט סיפק לי את הסחורה. בעולם מושלם הייתי מחכה ל – DLC בסגנון GTA, אבל אני אסתפק גם בהכרזה על Watch Dogs 2 ב – E3 הבא…