ארכיון הקטגוריה: ביקורות משחקים מלאים

בית הקברות

סצינת האינדי מספקת לנו לעיתים יצירות משונות אשר לא עומדות בכללים המקובלים לפיהם אנחנו מגדירים משחק. The Graveyard הוא מעין סיפור אינטראקטיבי קצר שיצא כבר בשנה שעברה ובמהלכו אנחנו מלווים אישה זקנה לבית הקברות, מוליכים אותה עד לספסל ויוצאים חזרה דרך שער היציאה. הזקנה הולכת בצעדים איטים ומדודים כאשר ברקע נשמעים ציוצי ציפורים והמולת הרחוב. ניתן להבחין גם באור וצל שהשמש מטילה לחילופין על רצפת האבן ובעליםהנושרים בשלכת.

עד כאן נשמע אולי מעט מוזר, אבל רגיל לגמרי. כאן נכנס הקאצ' : בגרסה הרגילה של המשחק תמיד נצעיד את הזקנה החוצה, ואילו בגרסה המלאה היא עלולה למות. בשני המקרים נשמע שיר הולנדי (מתורגם לאנגלית) בעת הישיבה על אותו ספסל חורץ גורלות (וכל מילה נוספת תהיה בבחינת ספוילר) . בדרך כלל הגרסה הרגילה עולה חמישה דולר, אבל היום, ורק היום (לכבוד "יום כל הנשמות"), ניתן להוריד אותה בחינם.

כאשר שמעתי על המשחק לראשונה חשבתי שמדובר בגימיק מוזר שבו נשאלת השאלה "האם אנשים מוכנים לשלם כדי לראות את הסוף הפחות טוב",  והיום נדמה לי שאולי היוצרים סיפקו בעצמם את התשובה…

כך או כך, אין ספק שזהו מקרה מבחן מעניין לדיון על אומנות ומשחקים –  אולי במעין הפוך על הפוך, דווקא משחק ללא ניקוד, ללא שלבים וללא מטרה מוגדרת של ממש קרוב יותר למה שאנחנו בדרך כלל מכנים בשם אומנות?

הערה טכנית קטנה לסיום – ברירת המחדל של המשחק היא לרוץ על הגדרות רגילות למרות שכל מחשב שנקנה בשנתיים האחרונות יריץ אותו גם על ההגדרות הגבוהות שבהחלט עושות הבדל לא קטן.

ביקורטרו – Earthworm Jim 3D

אפשר להתייחס לEarthworm Jim 3D כמשחק המייצג תקופה, תקופה שבה סוני ונינטנדו נלחמו ביניהן על בלעדיות –  לנינטנדו היה הסכם בלעדי עם Acclaim על סדרת טורוק, סאות פארק ועוד, בעוד לסוני היה הסכם בלעדי עם Square לגבי סדרת Final Fantasy. לעיתים נינטנדו השתמשה בכוח הגראפי החזק יותר של הנינטנדו 64 על מנת להראות כי יש משחקים שבעצם בכלל לא יכולים לרוץ על המכונה של סוני (שנקראה אז בכינוי הגנאי Grey Station).  אלו שהרוויחו מכל העסק הזה היו שחקני המחשב האישי שבדרך כלל זכו להסבות של כל המשחקים הבלעדיים האלו, חלקם טובים יותר וחלקם טובים פחות. למשל, בעוד השליטה בקונסולה הייתה בדרך כלל טובה יותר מסיבות מובנות, הגראפיקה על הPC לא הושפעה מכמות הזיכרון ולכן לא היו קיימות תופעות כגון ערפל רב ומרחק ראיה קטן.

רבים מהמשחקים הבלעדיים היו המשכים למשחקים קיימים, וewj 3d היה המשך לסדרה מהוללת של משחקי פלטפורמה עם הומור פרוע , פרות נופלות , מוזיקה נהדרת וחברה מוכשרת מאוד (אז לפחות) שעמדה מאחוריה, Shiny Entertainment. באופן יוצא דופן , 3D פותח על ידי חברה חדשה ובלתי מוכרת בשם VIS Entertainment אשר ייעדה את המשחק בתחילה לנינטנדו 64 בלבד ופרסמה תמונות רבות של אזורים שונים במשחק. לאכזבתם של שחקנים רבים, המשחק הסופי כלל רק חלק מהאזורים בשל נפח הזיכרון המצומצם שהיה אפשר להכניס על כל קלטת (Cartidge) בקונסולה. גם העובדה שהסדרה המצוירת (והמצוינת גם היא) בוטלה לא עזרה לפופולאריות של הדמות שמאז הפציעה אך ורק במשחק עלוב ביותר לגיים בוי קולור.

יכול להיות שמדובר בקללה שחורה, אבל שתי החברות לא הוציאו שום להיט רציני מאז אותה תקופה, VIS נסגרה ב2008 וייצרה בעיקר כל מיני משחקים מביכים של פאור פאף גירלס וטום וג'ארי, Shiny נכשלה גם כן עם שני משחקי מטריקס מאכזבים מאוד ומשחק מיותר נוסף שהתבסס על הסרט של מצפן הזהב (במקומות רבים אפילו לא מוזכר ברפרטואר שלה…). אבל אני לא כאן כדי לזרות מלח על הפצעים, אלא להפך, להראות שewj 3D למחשב הוא משחק לא כל כך רע ובתנאים מסוימים הוא שווה את העלות של 6$ בהורדה דיגיטאלית…

כמשתמע משמו, מדובר במשחק תלת ממדי. הסיפור הבסיסי לא קשור הפעם לנסיכה מה-שמה , אלא סובב סביב ג'ים עצמו שחטף זעזוע מוח אחרי הפרה האחרונה שנפלה עליו וכרגע נלחם כדי לא לאבד את שפיותו. המלחמה הפנימית הזו בתוך ראשו גורמת לפחדים ולאויבים הכי מרים שלו לצאת החוצה , אבל גם משחררת את האלטר איגו שלו שצריך לאסוף עטינים מוזהבים (באנגלית זה נשמע הרבה יותר טוב) כדי לפתוח את האזורים השונים ולהשיב לעצמו את השליטה עליהם.

העולם התלת ממדי דומה למדי לזה של משחקים אחרים בסגנון כמו מריו 64 וריימן 2, אבל השליטה מופשטת יותר וכוללת את השימוש ברובה הלייזר ובראש של ג'ים שמסוגל להפוך לשוט או לפרופלר (בזמן צניחה). השלבים השונים מהווים פארודיה על מגוון סרטים וסדרות, החל מסרטי צבא קשוחים ועד לסרטי אלביס, אימה ודיסקו . המשימות והחידות גם כן לא שגרתיים במיוחד, באחד השלבים יש להוביל את אותו אלביס אל היציאה בתור מחווה לאחד השלבים בewj1, באחר צריך להוביל זקנות ממלמלות לתוך חצר מגודרת ושם לפוצץ אותן…. מי שפוחד שההומור העוקצני הלך לאיבוד, יתבדה. השלבים השונים נחלקים למספר אזורים קטנים ובדרך יש לאסוף גם כדורים ירוקים (גולות) על מנת לצבור נקודות ולגרום למוחו של ג'ים להחלים. הבעיה איתם היא שהמשחק לא זוכר אילו מהם כבר אספתם (גם הזיכרון שלו כנראה פגוע…) וכל פעם שנכנסים לשלב צריך לאסוף את כולם מחדש, מעצבן.

הגראפיקה נהדרת לזמנה, צבעונית מאוד והמשחק תומך בכל רזולוציה כמעט כאשר הטקסטים קריאים לחלוטין. המוזיקה באיכות CD (שתופסת את רוב הנפח) הולחנה היטב לכל שלב ושלב .לעיתים היא שומרת על הגוון הקלאסי של EWJ2 ולפעמיים היא מפתיעה עם רוק כבד וצרחות או אווירה ספוקית וסינתיסיזרים מתאימים (יש גם רצועות שנשמעות כאילו נלקחו מתוך מערבוני ספגטי).

אז איפה בדיוק מתחילות הבעיות ? בדיוק איפה שהן מתחילות בכל משחק פלטפורמה – במצלמה ובשליטה! המצלמה היא ללא ספק אחת מהגרועות שנראו אי פעם ויש לה תכונה מעצבנת להסתובב סביב ג'ים באיטיות כל פעם שהוא עוצר ובכך להסתיר אויבים, מכשולים ובעצם כל דבר בעל חשיבות כלשהיא. המעצבים כנראה ידעו זאת וכדי לפטור את עצמם מאחריות הם פשוט הוסיפו מצב שמאפשר לבטל את התזוזה לחלוטין ומקבע את המצלמה בנקודה מסוימת. במצב הזה דברים נעשים אפילו יותר משונים ואפשר להגיע לזווית שבה לא רואים כלל את ג'ים!

אבל הרי אנשים הצליחו להתקדם במשחק הזה, ואי אפשר להסביר זאת בשום צורה חוץ מאשר באמצעות כיוון ידני של המצלמה ימינה ושמאלה כמעט כל הזמן. הדרך היחידה לעשות זאת היא עם גיים פד שבו כפתורי הכתף (L,R בדרך כלל) מכוונים את המצלמה ומאפשרים להמשיך לשלוט בתנועות ובירי של ג'ים עצמו. כל ניסיון לעשות זאת עם מקלדת דינו להיגמר כמו אותם משחקי תנועה במסיבות בהם אנשים שלא הוכשרו לכך מנסים להפוך את עצמם לאנשי גומי (רק שבמקרה הזה תצטרכו לקנות כנראה גם מקלדת חדשה…).

אם על המצלמה עצמה ניתן להתגבר, הרי שבשלבים המתקדמים התנועה עצמה הופכת לקשה למדי – קפיצה מארגז אחד למשנהו יכולה להיות משימה מתישה למדי, במיוחד כשהיא מתרחשת גם לגובה. בשביל רמות דיוק שכאלו צריך שליטה מאוד מאוד רגישה, וכאן היא מסורבלת למדי וקל מאוד ליפול לכל מיני חורים, במיוחד עם סטיק אנלוגי (מומלץ להשתמש דווקא בחיצים). דווקא מערכת הירי ראויה להערכה ורוב הזמן הכיוון האוטומטי של הרובים עובד מצוין.

כל הבעיות האלו משפיעות בעיקר על השלבים הרגילים, שלבי הבוסים לעומת זאת פחות בעיתיים ולדעתי האישית הם גם המהנים ביותר. מדובר בגרסה תלת ממדית של פקמן בה צריך לאסוף את כל הכדורים מבלי להיפגע מהטילים השונים. בשלבים האלו ישנה באמת תחושה שמשחקים בצורה הוגנת בלי להתעסק יותר מדי במצלמה או בשליטה, אולי בגלל שמרחב התמרון קטן למדי. לדעתי האישית אלו ללא ספק השלבים הפשוטים ביותר, אך גם המהנים ביותר.

כאשר מסתכלים רק על הצדדים השלילים, ניתן באמת לפטור את EWJ3D כמשחק שמגיע לו ציון ממוצע של 55, אבל אם מתייחסים לכלל האספקטים שלו (הומור, מוזיקה,  דימיון למשחק המקורי), מתקבל משחק שקשה מאוד לתת לו (בהערכה גסה) פחות מ75 ועם גיים פד נורמלי שלא עולה 50 שקל אפשר לשרוף עליו לא מעט שעות מהנות.

עמוד רכישת המשחק בGoG במחיר 6$ כולל פס הקול

(בתור מי שיש לו את הדיסק המקורי בבית, אני יכול להעיד שהמשחק פועל מצוין על XP כולל המוזיקה)

נ.ב

ואחרי נבירה של כמה דקות בארכיון האינטרנט, מצאתי את הביקורת של Vgames

ביקורטרו : MegaRace 3

גם לאספן משחקים ישנים כמוני יש לעיתים פינות שהוא לא תמיד מגיע אליהן, ומגה רייס 3 הוא משחק שבהחלט לא הייתי מודע לקיומו. את מגה רייס 1 ראיתי בערך באותה הזדמנות שבה חזיתי לראשונה במשחקי CD אמיתים, כאלו שבאמת תופסים יותר מ100-200 מגה בייטים. הגראפיקה אכן הייתה מדהימה, אבל כל ניסיון לשחק יותר מחמש דקות הוביל למסקנה שהקשר בין הלחיצות על המקלדת למה שקורה על המשחק מקרי בהחלט. מגה רייס 1 הצליח להיות משחק המירוצים היחיד בהיסטוריה שעשה הדמיה של דוושה מסוג חדש, דוושת הגזברקס, או שהמכונית שלכם האיצה בלי שליטה, או שהיא דפקה ברקס מהגיהנום. מודל כלי הנשק היה בסיסי ביותר ולא ממש תרם לחווית המשחק שנותרה בסיסית עד אימה. תוסיפו לזה את הצבעים הפסיכודלים וקטעי הווידאו המביכים, וקיבלתם דוגמה מצוינת למשחק שמכר רק בגלל הפורמט הפיסי שלו.

מגה רייס 2 לעומת זאת, כבר היה סיפור אחרי לגמרי, לא רק שהגראפיקה המוזיקה ואפילו קטעי הוידאו שופרו פלאים ׁ(באדיבותה של מלכת היופי "לו סינדה"), אלא שהמשחקיות הפכה להרבה יותר מורכבת ביחד עם שליטה הרבה יותר טובה, משימות מגוונות יותר ומערכת שידרוג נורמלית. למעשה סביר להניח שאם הייתה יוצאת גרסת HD משוחזרת, היא עדיין הייתה יכול להתחרות בלא מעט משחקים מודרנים מהסיבה הפשוטה שהאווירה הייתה ונשארה משהוא יוצא דופן. (תסלחו לי, אבל אני לא הולך להפוך את המילה רגש לפועל…).

אבל בדיוק כמו משחקים וסרטים רבים, אחרי עליה חייבת להיות נפילה, ומגה רייס 3 הולך כמה וכמה צעדים אחורה. בדרך כלל רקעים שלא מרונדרים מראש אמורים להיראות יותר טוב, אבל המנוע הגראפי של המשחק שאולי היה נראה מרשים על  PS1, נראה מיושן ומרוח .ההחלטה ללכת על חלליות במקום כלי רכב גורמת למגהרייס 3 להיות המשחק הכי פחות מקורי בסדרה כי הוא נראה הרבה יותר מדי כמו Wipeout. קטעי הוידאו המושקעים והמוזיקה קוצצו גם הם : לאנס בויל (המנחה) נראה חסר אנרגיה וציני (כלומר מעצבן) מתמיד עם תספורת קוצים נוראית ותפאורה סטייל פרק הצבעים של פרפר נחמד. המוזיקה בנויה מסגמנטים חוזרים של חמש שניות ונוצרים חיתוכים מאוד לא טבעיים (ולפי הטריילר לא מדובר בבעיה טכנית). בדרך כלל אומרים שאיכות יותר חשובה מכמות, אבל את הקיצוץ בנפח המשחק (שני דיסקים מול אחד) אי אפשר להסתיר במקרה הזה.

כל הבעיות האלו לא אמורות לפגוע בליבה של המשחק, המשחקיות, אבל גם בתחום הזה MR3 מצליח לפשל ובגדול! במקום ללכת על אלמנט אחד מרכזי, החליטו לשלב כמה אלמנטים ביחד : ירי, הגנה ומהירות , כל אלמנט כזה נקרא מודל וניתן להשתמש בכל מודל שרוצים כל עוד יש מספיק אנרגיה. על הנייר זה נשמע נחמד, אבל בעצם רק במצב אימון יש ממש משמעות למודל הנשק מכיוון שאין שום מצב משחק אחר שבו צריך להשמיד את המתחרים. בנוסף ישנם גם בונוסים עצמאיים שלא קשורים למודל ומשתמשים בהם לפי הסדר שבו קיבלנו אותם. חבל רק שהציורים שלהם ממש לא ברורים והם בדרך כלל גורמים לכל מיני דברים להופיע מאחורי הרכב כך שבעצם בכלל לא רואים אותם!! אם זה לא מספיק מוזר, הרי שיש כמה דרכים להפעיל את המודלים… בקיצור, המשחק כל כך מתוסבך, עד שקריאת המדריך היא בגדר חובה, וכזכור, מדובר בסך הכול במשחק מירוצים פשוט ולא בסימולטור.

אז כמו שהזכרתי, ישנם כמה מצבי משחק לא מקוריים במיוחד. מצב הארקייד הוא פשוט מירוץ במטרה להגיע לאחד מהמקומות הראשונים, אך משום מה החליטו להגביל את מספר הניסיונות לשלושה בלבד בלי אפשרות לשמור באמצע. כמובן שלכל מסלול יש מבנה קבוע שאפשר ללמוד, אבל מודל המהירות שבלעדיו קשה לנצח הופך לסוג של חרב פפיות : כשמפעילים אותו כמעט בלתי אפשרי להתחמק ממוקשים , ובגלל שהרחפת / חללית זזה כל כך מהר, לא ניתן לצפות אותם מראש. מצד שני, בלעדיו קשה מאוד להגיע לאחד מהמקומות הראשונים. העובדה שאפשר לאבד אנרגיה גם מסתם היתקעות בפינות, הופכת את מצב הארקייד למתסכל עוד יותר. כל זה חבל מאוד, כי חלק מהמסלולים הם בהחלט לא רגילים וכוללים שלל קפיצות פיתולים וחורים שמזכירים מעט את החוויה יוצאת הדופן של STUNTS המיתולוגי (4D Driving).

מצב הארקייד הוא אמנם מתסכל , אבל לא יותר מתסכל ממצב הקטסטרופה. מצב הקטסטרופה באמת מנסה לקחת את המשחקיות לכיוון אחר, אבל שוב פעם עושה יותר נזק מאשר תועלת – במצב זה ישנן כל מיני סכנות לאוך המסלול בגלל כל מיני ניסוים ביולוגים מופרחים והמטרה היא לשרוד עד סוף המסלול. לא ממש הצלחתי להתקדם הרבה במצב הזה מהסיבה הפשוטה שהמסלול הראשון מורכב מתעלות צרות , אבנים מתגלגלות וצמחי ענק שאי אפשר שלא להיתקל בהם. מהר מאוד המטרה היחידה שתראו לנגד עינכם היא להשיג כמה שיותר אנרגיה למודל ההגנה, וגם אז מדובר במשימה כמעט בלתי אפשרית. אל מצב הקריירה לא ממש הגעתי,  אבל נראה כי הוא דומה למדי למצב הארקייד.

עכשיו אולי יותר קל להבין למה כמעט אף אחד לא שמע על MR3, המפתחת Cryo העדיפה להשתמש במותג על מנת לחקות משחקים אחרים ולא ראתה לנגד עינייה את היחודיות של הסדרה כולה (או לפחות של MR2). קשה להגיד את זה, אבל בזמנים בהם כל אחד יכול להוריד את TrackMania המצוין, ,MR3 לא שווה אפילו את השלושה דולרים שהוא עולה (המבצע נגמר ב27). לעומת זאת, החבילה הכוללת את שני קודמיו שווה הרבה יותר גם כשהיא לא במבצע…

עמוד המשחק בGOG (המבצע כאמור עד ה27 לחודש)
וכמה הערות טכניות בקשר לשרות של GOG עצמו – המשחקים עצמם לא דורשים הפעלה דרך תוכנה ולמעשה לאחר שמורידים את המשחק ניתן לעשות בקובץ מה שרוצים ואפילו להוריד אותו שוב (כמובן שהעתקתו למישהוא אחר עדיין מפרה את תנאי השימוש). המהירות בינונית למדי, וכדי להקפיא את ההורדה יש להשתמש במנהל ההורדות של האתר שדורש בעצמו התקנה של Adobe Air. מבדיקה שלי אי אפשר להשתמש במנהל הורדות חיצוני.