ארכיון הקטגוריה: ביקורות משחקים מלאים

Tales of Monkey Island – הביקורת המקיפה

בתערוכת E3 האחרונה לא מעט מעריצים התפלאו לשמוע על חזרתה לחיים של סדרת אי הקופים. ממש בתחילת העשור הנוכחי (שעוד מעט מגיע לקיצו) יצא המשחק הרביעי בסדרה שכמו קודמו , לא עוצב על ידי רון גילברט , יוצר הסדרה המקורית. בתשע השנים שחלפו מאז, לוקאס ארטס הפסיקה לחלוטין לייצר משחקי הרפתקאות למעט כמה ניסיונות מועטים, ביניהם משחק המשך לסאם ומקס מתגלגלים בדרכים, אחד מהמשחקים האהובים ביותר של החברה. המשחק מעולם לא הושלם, אך לאחר הביטול שלו, חלק מהאנשים בקבוצת הפיתוח החליטו לפרוש ולהקים את Telltale Games אשר התמקדה ביצירת משחקי הרפתקאות תלת ממדים , בהם, כמה אירוני, פרקים חדשים של סאם ומקס…

לעומת סאם ומאקס, אי הקופים הייתה ונשארה סדרה בזיכיון של לוקאס ארטס, ולכן רוב המעריצים כבר התייאשו לחכות למשחק המשך , אך הנשיא החדש של לוקאס ארטס, Darrell Rodriguez חשב שאולי עוד לא הגיע הזמן לוותר על הז'אנר, וכך נחתם הסכם עם Telltale לגבי פיתוח משחק חדש בסדרה – Tales of Monkey Island. ( באותה נשימה, אגב, הוכרז גם חידוש לאי הקופים המקורי).  המשחק החדש לא נועד להיות "אי הקופים 5" ועל כן הוא מנותק מהמשחק הקודם בסדרה, אך בכל זאת מתייחס אליו ואל קודמיו כמעט בכל הזדמנות.

סדרת אי הקופים מתרחשת בעולם בו הכבוד הגדול ביותר הוא להיות פיראט , המשקה האהוב ביותר הוא גרוג העשוי בין היתר מחומצה, ורוחות רפאים הן לא מחזה כל כך נדיר. כמו תמיד, הגיבור הראשי הוא Guybrush Threepwood, הפיראט טוב הלב שנרדף על ידי לה צ'אק , פיראט אכזרי במיוחד אשר חזר מן המתים כבר כמה וכמה פעמיים, משתמש בקסם וודו עתיק ומשום מה לא מפסיק לנסות להתחתן עם איילין, אשתו החוקית של Guybrush החל מסוף המשחק השלישי.

הפעם הסתבר כי Guybrush בא מוכן והצליח ליצור חרב מיוחדת אשר תפקידה לשאוב את הוודו ולהרוג את לה' צאק פעם אחת ולתמיד. לרוע המזל, התכנון הנהדר הזה משתבש , הוודו אמנם יוצא מלה צ'אק (שהופך לבן אנוש), אך מתפזר ברחבי האיים הקריבים ומדביק את כל הפיראטים בPox, מגפת וודו הגורמת לסימנים ירוקים והתפרצויות זעם אצל כל פיראט הנדבק בה. אם זה לא מספיק גרוע, הרי שידו של Guybrush  (שהחזיקה את החרב) סופגת את מנת הוודו הגדולה ביותר ומפתחת אישיות שטנית  משלה עצמה עם חיבה עזה לסטירות וסתימת פיות. לאחר הקרב עם לה צ'אק , גיאבראש מצליח להגיע אל האי הקרוב (פלוטסום) , אך מגלה כי הוא נשלט על ידי מדען צרפתי מטורף אשר שולט במשטר הרוחות ולא מאפשר לשום ספינה לצאת, חוץ מזה, הוא ממש חושק בידו של גיאבראש כדי לחקור אותה בשם המדע… הדבר היחיד שיכול להציל את גיאבראש הוא ספוג מסתורי בשם La Esponja Grande אשר ביכולתו לספוג את הוודו ובכך לרפא את המגפה. המשימה שנראית בהתחלה קלה מאוד הופכת למאתגרת ביותר ככל שהמשחק מתקדם. בסך הכול יש חמישה חלקים שכולם ביחד משלימים את העלילה כולה . הפרקים יצאו על בסיס חודשי, ולכן לא מעט מבקרים החליטו לכתוב על כל פרק בנפרד. לעומת זאת, אני מעדיף לשפוט את המשחק בכללותו ובכך גם לחסוך מכם לא מעט ספוילרים…

קווסטים תלת ממדים הם לא דבר חדש, אך עד היום השתמשה Telltale  ברקעים מצוירים מראש ושליטת עכבר מלאה. מכיוון שToMI הוא "תלת ממדי מלא" , אפשר להזיז את גיאבראש לכל כיוון אפשרי באמצעות גרירת העכבר בצורה מסורבלת ביותר (Drag & Click?) או באמצעות שימוש בחיצים. מכיוון שרוב הזמן צריך גם להשתמש במקש הריצה (Shift), הרי שגרירת העכבר הופכת  למיותרת לחלוטין והשימוש בחיצים הוא הרבה יותר הגיוני ונוח.  כתבתי לפני כמה משפטים "תלת ממדי מלא", אך למעשה רוב הזמן גיאבראש ינוע באזור תחום מראש עם שוליים בלתי נראים שמעבר להם לא ניתן לנוע. מפעם לפעם אפשר  אפשר לטפס למעלה או למטה, אך מדובר במספר מסכים מועט יחסית. לכן, אני חושב שבהחלט היה אפשר להישאר עם שליטת עכבר בלבד כאשר במקרה וצריכים לעלות למקום מסוים הסמן פשוט היה הופך לחץ עבה יותר, זאת מבלי לפגוע ברקעים עצמם שהפעם כאמור לא צוירו מראש.

ההצבעה על האובייקטים השונים (לא החפצים במלאי) נעשית עדיין באמצעות העכבר בלבד, כאשר יש רק פעולה אחת בסיסית מבלי חלוקה לפקודות שונות. מסך החפצים מתנהג בצורה דומה, אך שם ניתן גם לבצע גם פעולה ספציפית של התבוננות ושילוב בין שני חפצים.

מבחינת העלילה והאזורים השונים , ToMI  מנסה להזכיר לנו כל שניה ושניה שהוא נצר לסדרה מפוארת של משחקי עבר, אם באמצעות משחקי מילים (כל העיוותים האפשריים של (Threepwood ואם באמצעות מקומות חדשים אך יותר מדי מוכרים ׁ(הבר היחיד במשחק מזכיר בצורה מחשידה את הסקאם בר). אפילו התלבושת של גיאבראש היא בעצם זו מאי הקופים 2. דמויות משנה שהופיעו במשחקים הקודמים (למשל אשת הוודו) תופסות הפעם חלק חשוב יותר בעלילה.  עם זאת, עדיין יש מספיק הברקות רעננות וסיטואציות הזויות כדי למנוע את תחושת הדה זה וו לעיתים קרובות מדי : קרב הפרצופים הוא מהרגעים המצחיקים ביותר במשחק כולו ואחוות הגנב לגנב היא רעיון אדיר. המשחק גם לא מתבייש לצחוק על עצמו ובעצם על כל המסורת של משחקי ההרפתקאות שלא השתנה יותר מדי למרות כל השנים שעברו.

האלמנטים הפנטזים (מלשון פנטזיה) תמיד תפסו מקום מרכזי ביקום של אי הקופים, אך הפעם זה בולט במיוחד, ובין היתר גיאבראש יפגוש מעין דגים חצי אנושיים ויתנסה בחוויות חוץ גופניות. האלמנטים האלו בולטים במיוחד בחלק האחרון והמפתיע למדי, שווה לחכות לסוף.  בהתחלה לא הייתי ממש מרוצה מהשינוי, זה נראה כאילו העלילה הולכת רחוק מדי ,יש יותר מדי טוייסטים והתסריטאים הרשו לעצמם להתפרע קצת יותר מדי כדי ליצור רגעים דרמתיים. אחרי כמה זמן פשוט נכנעתי והעדפתי לקבל את רוע הגזרה, יכול להיות שבדור בו הדמות הספרותית הנקראת ביותר היא הארי פוטר (וקראתי את כל הספרים), גם סדרות ותיקות צריכות להתגמש.

רוב החידות במשחק הן יחסית קלות, ולדעתי ניתן לייחס זאת  לעובדה שיש רק פעולה אחת שניתן לבצע על כל אובייקט.  גם מספר המסכים והחפצים בכל פרק הוא מצומצם יחסית (ולפעמיים מסכים חוזרים על עצמם בכמה פרקים עם שינוים קלים) , מה שמקל מאוד על השחקן שבדרך כלל לא צריך להתרוצץ ביותר מדי מקומות. למי שבכל זאת מתקשה, ישנה מערכת שגורמת לגיאבראש לזרוק רמזים לחלל האוויר על פי תדירות שנקבעת מראש. לרוע המזל, היא לא תמיד יכולה לספק רמז רלוונטי לסיטואציה או פשוט זורקת רמזים לגבי אירועים שכבר קרו. בנוסף, היא לא נותנת מענה למי שנתקע פתאום וצריך רמז עכשיו (במקרה כזה צריך לכוון אותה לתדירות  המקסימאלית ולחכות קצת). אם כבר, עדיף לבדוק בפורום הרמזים המצוין באתר הרשמי של Telltale.

חוץ מ"חידות חפצים", הרבה מאוד מן החידות מתבססות על בחירה במשפט הנכון בדיאלוגים השונים, יותר מדי חידות אם לדייק. נראה שמשום מה זו הייתה הדרך של היוצרים להאריך את זמן המשחק, חבל רק שהיא מלאכותית משהוא. בנוסף, חלק מהחידות פשוט חוזרות על עצמן בצורה מונוטונית במטרה להצחיק (It can't be that easy), אבל אותי אישית פשוט הצליחו לעצבן , כאילו שהמעצבים התעצלו להמציא חידות חדשות. לעיתים מיעוט האפשרויות גרם לי דווקא להתייאש מהר כי כבר לא ידעתי כבר מה לנסות…

עד עכשיו דיברתי בעיקר על התוכן הפנימי, אבל גם לגראפיקה ולצליל יש לא מעט להציע. המשחקים של Telltale  אף פעם לא היו בחזית הטכנולוגיה , אבל בסך הכול רמת הפירוט לא רעה בכלל. לפני שהמשחק יצא, כתבתי שהדמויות החדשות נראות לי קצת מסטוליות 😛 , אבל מסתבר שאחרי כמה דקות מתרגלים . מי שברשותו מסך רחב יוכל ליהנות אפילו יותר (ומי שאין לו יצטרך לסבול את הפסים). הקטעים היחידים בהם מורגשת ירידה חדה באיכות היא כאשר יש זום קיצוני במיוחד, מזכיר קצת את ימי Grim Fandango. גם תנועות השפתיים לא מסונכרנות כלל למה שהדמויות אומרות. לעומת זאת, הדיבוב כמעט מושלם ומשכנע לחלוטין, חוץ מאיילין שמדברת במבטא בריטי או אוסטרלי קצת משונה (גם היא מקבלת הפעם תפקיד הרבה יותר גדול).

על המוזיקה של אי הקופים בוודאי אפשר לכתוב כמה וכמה פסקאות, אבל מכיוון שאין לי יכולת אבחנה טובה במיוחד, אציין שחלק מהנעימות הקלאסיות מבוצעות מחדש, ואלו הקטעים הנעימים ביותר לאוזן. שאר המנגינות לא רעות, אבל עדיין לא מצאתי אף אחת שתוכל להתעלות על אלו מאי הקופים 2 (החידוש בקרוב?).

לסיום:

למרות שהביקורת שלי מלאה בלא מעט טענות והשגות, בסופו של דבר נהניתי כמעט מכל רגע, זה בערך כמו לצפות שוב בפרק איחוד של סדרה אהובה במיוחד.  גם אם השיא כבר מאחורינו, זה עדיין כיף לחזור שוב אל ההרגשה המוכרת. Telltale צעדה כאן על קו דק מאוד שבין הרצון לחדש לרצון לא ללכת רחוק מדי ולהרוס את היסודות הקיימים. אפשר להגיד שבאתגר הזה היא עמדה בהצלחה : לפי הדיווחים מדובר במשחק הנמכר ביותר שלה עד היום ואתרי מעריצים ותיקים כמו World of Monkey Island הזדרזו לקבל את התוספת החדשה בזרועות פתוחות (אולי אפילו יותר מדי פתוחות… שימו לב לURL).  גם אם אתם סולדים ממשחקים תלת ממדים  והניסיון הקודם להחיות את הסדרה (Escape from Monkey Island) עשה לכם בחילה, חבל לוותר על החוויה המהנה הזו.

הרפתקאות ארכיבלד

אתר Giveaway of the Day מחלק בחינם משחק פלטפורמה -פאזל שלשם שינוי קיבל ציונים לא רעים בכלל (באזור ה80 אחוז) ל18 השעות הבאות כאשר בדרך כלל הוא עולה לא פחות מעשרה דולרים. למרות שכתוב שהמשחק אינו מכיל רוגלות, הוא כן מנסה להוסיף את האתר למועדפים ולהתקין תוכנת עדכונים שאין לכם צורך בה, אבל למעט העובדה הזו הוא פועל בלי הצקות מיותרות מתוך הספריה שלו (מה שאתם מורידים זו בעצם תוכנת ההתקנה).

הרפתקאות ארכיבלד הוא משחק פלטפורמה עצמאי שללא ספק שואב השראה משני משחקי פלטפורמה נוסטלגים : Jazz Jackrabbit ו – Cyril Cyberpunk , בשניהם יש לגיבור יכולת לגלוש על סקיטבורד. ארכיבלד עלול להיראות בהתחלה פשטני יותר מהשניים האלו, אבל בשלבים המאוחרים הוא כולל שימוש נרחב בעכבר ובכלי רכב נוספים. גרסת המק או הPC עולה כעשרה דולרים כמעט וגרסת האייפון עולה ארבעה.

ארכיבלד הוא גולש מקצועי שלא מפחד כמעט מכלום, אפילו לא מקפיצות בחצר הגרוטאות של הפרופסור המוזר המתגורר מעבר לפינה. לרוע מזלו הוא אמנם מצליח לקפוץ מעל רמפת מתכת אימתנית הנמצאת שם, אבל בדרך נופל לבור המוביל אותו לאזור הניסוים הגנטי בו מסתובבות כל מיני מפלצות לא סימפטיות במיוחד. המחשב של הדוקטור אמנם נועד למנוע תקלות כאלו, אבל בדיוק באותו יום הוא מחליט להשתגע ולחסום את כל היציאות. כמו שכל טכנאי יגיד לכם, קודם כל כדאי ללחוץ על Reset, אבל כדי להגיע למחשב על ארכיבלד לעבור כמאה וחמישים חדרים, לא מעט בכלל.

השליטה בסקיטבורד של ארכיבלד פשוטה ואינטואטיבית מאוד מכיוון שהקפיצות נעשות בצורה אוטומטית לפי המהירות בה מחליקים על קצה הפלטפורמה עליה נמצאים. אם מחליקים עליה לאט פשוט נופלים למטה, אם מחליקים יותר מהר פשוט מדלגים באוויר לפלפטורמה הבאה אם היא נמצאת במרחק בר השגה. כמו תמיד, יש גם מבחר מתגים, פלטפורמות נעלמות וארגזים שיקשו עליכם להגיע אל היציאה, בנוסף לשלל היצורים המוטנטים שמסתובבים בכל פינה. כל פגיעה תתחיל את השלב מחדש, אך בדרך כלל יש לפחות נקודת שמירה אחת אם לא יותר.

למרות שמי שמכיר את הז'אנר ירגיש בבית כבר אחרי השלב הראשון, הרי שהמשחק מיועד גם למי שמעולם לא החזיק ג'ויסטיק, ועל כן, במהלך ששה עשר השלבים הראשונים תלמדו על כמעט כל מכשול או אויב שאפשר להיתקל בו. אם לא ידעתם שקוצים הורגים אתכם, תתכוננו להיות מופתעים…בהתאם להסברים ההדרגתיים, גם רמת הקושי עולה בהדרגה מעולם לעולם ובחלק מהעולמות שולטים בכדור ענקי היכול להיצמד לקירות, ברחפת של הפרופסור וגם בבועה שיכולה להגיע למקומות מרוחקים. למרות שהשלבים עצמם נעשים קשים ומורכבים יותר, את רובם עדיין אפשר לעבור בכמה דקות לכל היותר, וזו בהחלט נקודת זכות, רוב המשחקים פשוט הופכים את השלבים המאוחרים יותר לארוכים ומתישים.

מבחינה חיצונית המשחק נראה לא רע , אך הרזולוציה הגבוהה שלו גורמת להכול להיות קטן מאוד. במהדורת האייפון המצב דומה למדי ובעצם רואים רק חלק קטן יותר מהמסך כאשר השליטה נעשית באמצעות חיצים וירטואלים. המוזיקה מזכירה מאוד את זו של Jazz או של מחשבי האמיגה הישנים, והעובדה זו רק מחזקת אצלי את ההרגשה שהקריצה לקהל היעד המבוגר יותר היא לא מקרית.

שאלת השאלות , האם המשחק שווה את המחיר? לגבי האייפון, סביר להניח שהתשובה היא כן, מדובר כאן במשחק שנוח לשחק גם באמצעות מסך מגע ולא דורש רפקסים מהירים במיוחד, האורך הקצר של מרבית השלבים הופך אותו לאדיאלי לנסיעות באוטובוס. לגבי מהדורת הPC, המצב מעט שונה : לא חסרים משחקים דומים בחינם או במחירים יותר אטרקטיבים, ומכיוון שהמשחק נפתח באמצעות CD-KEY, אתם יכולים לשכוח ממבצעי סופשבוע וכאלו בהנחה שהמשחק לא ינתן בחינם עוד פעם. (אם כי הגרסה ההיא כללה רק את 100 השלבים הראשונים ללא ההרחבה).

לאתר המשחק הרשמי בו ניתן להוריד את הדמו (32 שלבים) ולצפות בפתרונות לרוב השלבים.

בית הקברות

סצינת האינדי מספקת לנו לעיתים יצירות משונות אשר לא עומדות בכללים המקובלים לפיהם אנחנו מגדירים משחק. The Graveyard הוא מעין סיפור אינטראקטיבי קצר שיצא כבר בשנה שעברה ובמהלכו אנחנו מלווים אישה זקנה לבית הקברות, מוליכים אותה עד לספסל ויוצאים חזרה דרך שער היציאה. הזקנה הולכת בצעדים איטים ומדודים כאשר ברקע נשמעים ציוצי ציפורים והמולת הרחוב. ניתן להבחין גם באור וצל שהשמש מטילה לחילופין על רצפת האבן ובעליםהנושרים בשלכת.

עד כאן נשמע אולי מעט מוזר, אבל רגיל לגמרי. כאן נכנס הקאצ' : בגרסה הרגילה של המשחק תמיד נצעיד את הזקנה החוצה, ואילו בגרסה המלאה היא עלולה למות. בשני המקרים נשמע שיר הולנדי (מתורגם לאנגלית) בעת הישיבה על אותו ספסל חורץ גורלות (וכל מילה נוספת תהיה בבחינת ספוילר) . בדרך כלל הגרסה הרגילה עולה חמישה דולר, אבל היום, ורק היום (לכבוד "יום כל הנשמות"), ניתן להוריד אותה בחינם.

כאשר שמעתי על המשחק לראשונה חשבתי שמדובר בגימיק מוזר שבו נשאלת השאלה "האם אנשים מוכנים לשלם כדי לראות את הסוף הפחות טוב",  והיום נדמה לי שאולי היוצרים סיפקו בעצמם את התשובה…

כך או כך, אין ספק שזהו מקרה מבחן מעניין לדיון על אומנות ומשחקים –  אולי במעין הפוך על הפוך, דווקא משחק ללא ניקוד, ללא שלבים וללא מטרה מוגדרת של ממש קרוב יותר למה שאנחנו בדרך כלל מכנים בשם אומנות?

הערה טכנית קטנה לסיום – ברירת המחדל של המשחק היא לרוץ על הגדרות רגילות למרות שכל מחשב שנקנה בשנתיים האחרונות יריץ אותו גם על ההגדרות הגבוהות שבהחלט עושות הבדל לא קטן.