ארכיון הקטגוריה: ביקורות משחקים מלאים

הרפתקאות ארכיבלד

אתר Giveaway of the Day מחלק בחינם משחק פלטפורמה -פאזל שלשם שינוי קיבל ציונים לא רעים בכלל (באזור ה80 אחוז) ל18 השעות הבאות כאשר בדרך כלל הוא עולה לא פחות מעשרה דולרים. למרות שכתוב שהמשחק אינו מכיל רוגלות, הוא כן מנסה להוסיף את האתר למועדפים ולהתקין תוכנת עדכונים שאין לכם צורך בה, אבל למעט העובדה הזו הוא פועל בלי הצקות מיותרות מתוך הספריה שלו (מה שאתם מורידים זו בעצם תוכנת ההתקנה).

הרפתקאות ארכיבלד הוא משחק פלטפורמה עצמאי שללא ספק שואב השראה משני משחקי פלטפורמה נוסטלגים : Jazz Jackrabbit ו – Cyril Cyberpunk , בשניהם יש לגיבור יכולת לגלוש על סקיטבורד. ארכיבלד עלול להיראות בהתחלה פשטני יותר מהשניים האלו, אבל בשלבים המאוחרים הוא כולל שימוש נרחב בעכבר ובכלי רכב נוספים. גרסת המק או הPC עולה כעשרה דולרים כמעט וגרסת האייפון עולה ארבעה.

ארכיבלד הוא גולש מקצועי שלא מפחד כמעט מכלום, אפילו לא מקפיצות בחצר הגרוטאות של הפרופסור המוזר המתגורר מעבר לפינה. לרוע מזלו הוא אמנם מצליח לקפוץ מעל רמפת מתכת אימתנית הנמצאת שם, אבל בדרך נופל לבור המוביל אותו לאזור הניסוים הגנטי בו מסתובבות כל מיני מפלצות לא סימפטיות במיוחד. המחשב של הדוקטור אמנם נועד למנוע תקלות כאלו, אבל בדיוק באותו יום הוא מחליט להשתגע ולחסום את כל היציאות. כמו שכל טכנאי יגיד לכם, קודם כל כדאי ללחוץ על Reset, אבל כדי להגיע למחשב על ארכיבלד לעבור כמאה וחמישים חדרים, לא מעט בכלל.

השליטה בסקיטבורד של ארכיבלד פשוטה ואינטואטיבית מאוד מכיוון שהקפיצות נעשות בצורה אוטומטית לפי המהירות בה מחליקים על קצה הפלטפורמה עליה נמצאים. אם מחליקים עליה לאט פשוט נופלים למטה, אם מחליקים יותר מהר פשוט מדלגים באוויר לפלפטורמה הבאה אם היא נמצאת במרחק בר השגה. כמו תמיד, יש גם מבחר מתגים, פלטפורמות נעלמות וארגזים שיקשו עליכם להגיע אל היציאה, בנוסף לשלל היצורים המוטנטים שמסתובבים בכל פינה. כל פגיעה תתחיל את השלב מחדש, אך בדרך כלל יש לפחות נקודת שמירה אחת אם לא יותר.

למרות שמי שמכיר את הז'אנר ירגיש בבית כבר אחרי השלב הראשון, הרי שהמשחק מיועד גם למי שמעולם לא החזיק ג'ויסטיק, ועל כן, במהלך ששה עשר השלבים הראשונים תלמדו על כמעט כל מכשול או אויב שאפשר להיתקל בו. אם לא ידעתם שקוצים הורגים אתכם, תתכוננו להיות מופתעים…בהתאם להסברים ההדרגתיים, גם רמת הקושי עולה בהדרגה מעולם לעולם ובחלק מהעולמות שולטים בכדור ענקי היכול להיצמד לקירות, ברחפת של הפרופסור וגם בבועה שיכולה להגיע למקומות מרוחקים. למרות שהשלבים עצמם נעשים קשים ומורכבים יותר, את רובם עדיין אפשר לעבור בכמה דקות לכל היותר, וזו בהחלט נקודת זכות, רוב המשחקים פשוט הופכים את השלבים המאוחרים יותר לארוכים ומתישים.

מבחינה חיצונית המשחק נראה לא רע , אך הרזולוציה הגבוהה שלו גורמת להכול להיות קטן מאוד. במהדורת האייפון המצב דומה למדי ובעצם רואים רק חלק קטן יותר מהמסך כאשר השליטה נעשית באמצעות חיצים וירטואלים. המוזיקה מזכירה מאוד את זו של Jazz או של מחשבי האמיגה הישנים, והעובדה זו רק מחזקת אצלי את ההרגשה שהקריצה לקהל היעד המבוגר יותר היא לא מקרית.

שאלת השאלות , האם המשחק שווה את המחיר? לגבי האייפון, סביר להניח שהתשובה היא כן, מדובר כאן במשחק שנוח לשחק גם באמצעות מסך מגע ולא דורש רפקסים מהירים במיוחד, האורך הקצר של מרבית השלבים הופך אותו לאדיאלי לנסיעות באוטובוס. לגבי מהדורת הPC, המצב מעט שונה : לא חסרים משחקים דומים בחינם או במחירים יותר אטרקטיבים, ומכיוון שהמשחק נפתח באמצעות CD-KEY, אתם יכולים לשכוח ממבצעי סופשבוע וכאלו בהנחה שהמשחק לא ינתן בחינם עוד פעם. (אם כי הגרסה ההיא כללה רק את 100 השלבים הראשונים ללא ההרחבה).

לאתר המשחק הרשמי בו ניתן להוריד את הדמו (32 שלבים) ולצפות בפתרונות לרוב השלבים.

בית הקברות

סצינת האינדי מספקת לנו לעיתים יצירות משונות אשר לא עומדות בכללים המקובלים לפיהם אנחנו מגדירים משחק. The Graveyard הוא מעין סיפור אינטראקטיבי קצר שיצא כבר בשנה שעברה ובמהלכו אנחנו מלווים אישה זקנה לבית הקברות, מוליכים אותה עד לספסל ויוצאים חזרה דרך שער היציאה. הזקנה הולכת בצעדים איטים ומדודים כאשר ברקע נשמעים ציוצי ציפורים והמולת הרחוב. ניתן להבחין גם באור וצל שהשמש מטילה לחילופין על רצפת האבן ובעליםהנושרים בשלכת.

עד כאן נשמע אולי מעט מוזר, אבל רגיל לגמרי. כאן נכנס הקאצ' : בגרסה הרגילה של המשחק תמיד נצעיד את הזקנה החוצה, ואילו בגרסה המלאה היא עלולה למות. בשני המקרים נשמע שיר הולנדי (מתורגם לאנגלית) בעת הישיבה על אותו ספסל חורץ גורלות (וכל מילה נוספת תהיה בבחינת ספוילר) . בדרך כלל הגרסה הרגילה עולה חמישה דולר, אבל היום, ורק היום (לכבוד "יום כל הנשמות"), ניתן להוריד אותה בחינם.

כאשר שמעתי על המשחק לראשונה חשבתי שמדובר בגימיק מוזר שבו נשאלת השאלה "האם אנשים מוכנים לשלם כדי לראות את הסוף הפחות טוב",  והיום נדמה לי שאולי היוצרים סיפקו בעצמם את התשובה…

כך או כך, אין ספק שזהו מקרה מבחן מעניין לדיון על אומנות ומשחקים –  אולי במעין הפוך על הפוך, דווקא משחק ללא ניקוד, ללא שלבים וללא מטרה מוגדרת של ממש קרוב יותר למה שאנחנו בדרך כלל מכנים בשם אומנות?

הערה טכנית קטנה לסיום – ברירת המחדל של המשחק היא לרוץ על הגדרות רגילות למרות שכל מחשב שנקנה בשנתיים האחרונות יריץ אותו גם על ההגדרות הגבוהות שבהחלט עושות הבדל לא קטן.

ביקורטרו – Earthworm Jim 3D

אפשר להתייחס לEarthworm Jim 3D כמשחק המייצג תקופה, תקופה שבה סוני ונינטנדו נלחמו ביניהן על בלעדיות –  לנינטנדו היה הסכם בלעדי עם Acclaim על סדרת טורוק, סאות פארק ועוד, בעוד לסוני היה הסכם בלעדי עם Square לגבי סדרת Final Fantasy. לעיתים נינטנדו השתמשה בכוח הגראפי החזק יותר של הנינטנדו 64 על מנת להראות כי יש משחקים שבעצם בכלל לא יכולים לרוץ על המכונה של סוני (שנקראה אז בכינוי הגנאי Grey Station).  אלו שהרוויחו מכל העסק הזה היו שחקני המחשב האישי שבדרך כלל זכו להסבות של כל המשחקים הבלעדיים האלו, חלקם טובים יותר וחלקם טובים פחות. למשל, בעוד השליטה בקונסולה הייתה בדרך כלל טובה יותר מסיבות מובנות, הגראפיקה על הPC לא הושפעה מכמות הזיכרון ולכן לא היו קיימות תופעות כגון ערפל רב ומרחק ראיה קטן.

רבים מהמשחקים הבלעדיים היו המשכים למשחקים קיימים, וewj 3d היה המשך לסדרה מהוללת של משחקי פלטפורמה עם הומור פרוע , פרות נופלות , מוזיקה נהדרת וחברה מוכשרת מאוד (אז לפחות) שעמדה מאחוריה, Shiny Entertainment. באופן יוצא דופן , 3D פותח על ידי חברה חדשה ובלתי מוכרת בשם VIS Entertainment אשר ייעדה את המשחק בתחילה לנינטנדו 64 בלבד ופרסמה תמונות רבות של אזורים שונים במשחק. לאכזבתם של שחקנים רבים, המשחק הסופי כלל רק חלק מהאזורים בשל נפח הזיכרון המצומצם שהיה אפשר להכניס על כל קלטת (Cartidge) בקונסולה. גם העובדה שהסדרה המצוירת (והמצוינת גם היא) בוטלה לא עזרה לפופולאריות של הדמות שמאז הפציעה אך ורק במשחק עלוב ביותר לגיים בוי קולור.

יכול להיות שמדובר בקללה שחורה, אבל שתי החברות לא הוציאו שום להיט רציני מאז אותה תקופה, VIS נסגרה ב2008 וייצרה בעיקר כל מיני משחקים מביכים של פאור פאף גירלס וטום וג'ארי, Shiny נכשלה גם כן עם שני משחקי מטריקס מאכזבים מאוד ומשחק מיותר נוסף שהתבסס על הסרט של מצפן הזהב (במקומות רבים אפילו לא מוזכר ברפרטואר שלה…). אבל אני לא כאן כדי לזרות מלח על הפצעים, אלא להפך, להראות שewj 3D למחשב הוא משחק לא כל כך רע ובתנאים מסוימים הוא שווה את העלות של 6$ בהורדה דיגיטאלית…

כמשתמע משמו, מדובר במשחק תלת ממדי. הסיפור הבסיסי לא קשור הפעם לנסיכה מה-שמה , אלא סובב סביב ג'ים עצמו שחטף זעזוע מוח אחרי הפרה האחרונה שנפלה עליו וכרגע נלחם כדי לא לאבד את שפיותו. המלחמה הפנימית הזו בתוך ראשו גורמת לפחדים ולאויבים הכי מרים שלו לצאת החוצה , אבל גם משחררת את האלטר איגו שלו שצריך לאסוף עטינים מוזהבים (באנגלית זה נשמע הרבה יותר טוב) כדי לפתוח את האזורים השונים ולהשיב לעצמו את השליטה עליהם.

העולם התלת ממדי דומה למדי לזה של משחקים אחרים בסגנון כמו מריו 64 וריימן 2, אבל השליטה מופשטת יותר וכוללת את השימוש ברובה הלייזר ובראש של ג'ים שמסוגל להפוך לשוט או לפרופלר (בזמן צניחה). השלבים השונים מהווים פארודיה על מגוון סרטים וסדרות, החל מסרטי צבא קשוחים ועד לסרטי אלביס, אימה ודיסקו . המשימות והחידות גם כן לא שגרתיים במיוחד, באחד השלבים יש להוביל את אותו אלביס אל היציאה בתור מחווה לאחד השלבים בewj1, באחר צריך להוביל זקנות ממלמלות לתוך חצר מגודרת ושם לפוצץ אותן…. מי שפוחד שההומור העוקצני הלך לאיבוד, יתבדה. השלבים השונים נחלקים למספר אזורים קטנים ובדרך יש לאסוף גם כדורים ירוקים (גולות) על מנת לצבור נקודות ולגרום למוחו של ג'ים להחלים. הבעיה איתם היא שהמשחק לא זוכר אילו מהם כבר אספתם (גם הזיכרון שלו כנראה פגוע…) וכל פעם שנכנסים לשלב צריך לאסוף את כולם מחדש, מעצבן.

הגראפיקה נהדרת לזמנה, צבעונית מאוד והמשחק תומך בכל רזולוציה כמעט כאשר הטקסטים קריאים לחלוטין. המוזיקה באיכות CD (שתופסת את רוב הנפח) הולחנה היטב לכל שלב ושלב .לעיתים היא שומרת על הגוון הקלאסי של EWJ2 ולפעמיים היא מפתיעה עם רוק כבד וצרחות או אווירה ספוקית וסינתיסיזרים מתאימים (יש גם רצועות שנשמעות כאילו נלקחו מתוך מערבוני ספגטי).

אז איפה בדיוק מתחילות הבעיות ? בדיוק איפה שהן מתחילות בכל משחק פלטפורמה – במצלמה ובשליטה! המצלמה היא ללא ספק אחת מהגרועות שנראו אי פעם ויש לה תכונה מעצבנת להסתובב סביב ג'ים באיטיות כל פעם שהוא עוצר ובכך להסתיר אויבים, מכשולים ובעצם כל דבר בעל חשיבות כלשהיא. המעצבים כנראה ידעו זאת וכדי לפטור את עצמם מאחריות הם פשוט הוסיפו מצב שמאפשר לבטל את התזוזה לחלוטין ומקבע את המצלמה בנקודה מסוימת. במצב הזה דברים נעשים אפילו יותר משונים ואפשר להגיע לזווית שבה לא רואים כלל את ג'ים!

אבל הרי אנשים הצליחו להתקדם במשחק הזה, ואי אפשר להסביר זאת בשום צורה חוץ מאשר באמצעות כיוון ידני של המצלמה ימינה ושמאלה כמעט כל הזמן. הדרך היחידה לעשות זאת היא עם גיים פד שבו כפתורי הכתף (L,R בדרך כלל) מכוונים את המצלמה ומאפשרים להמשיך לשלוט בתנועות ובירי של ג'ים עצמו. כל ניסיון לעשות זאת עם מקלדת דינו להיגמר כמו אותם משחקי תנועה במסיבות בהם אנשים שלא הוכשרו לכך מנסים להפוך את עצמם לאנשי גומי (רק שבמקרה הזה תצטרכו לקנות כנראה גם מקלדת חדשה…).

אם על המצלמה עצמה ניתן להתגבר, הרי שבשלבים המתקדמים התנועה עצמה הופכת לקשה למדי – קפיצה מארגז אחד למשנהו יכולה להיות משימה מתישה למדי, במיוחד כשהיא מתרחשת גם לגובה. בשביל רמות דיוק שכאלו צריך שליטה מאוד מאוד רגישה, וכאן היא מסורבלת למדי וקל מאוד ליפול לכל מיני חורים, במיוחד עם סטיק אנלוגי (מומלץ להשתמש דווקא בחיצים). דווקא מערכת הירי ראויה להערכה ורוב הזמן הכיוון האוטומטי של הרובים עובד מצוין.

כל הבעיות האלו משפיעות בעיקר על השלבים הרגילים, שלבי הבוסים לעומת זאת פחות בעיתיים ולדעתי האישית הם גם המהנים ביותר. מדובר בגרסה תלת ממדית של פקמן בה צריך לאסוף את כל הכדורים מבלי להיפגע מהטילים השונים. בשלבים האלו ישנה באמת תחושה שמשחקים בצורה הוגנת בלי להתעסק יותר מדי במצלמה או בשליטה, אולי בגלל שמרחב התמרון קטן למדי. לדעתי האישית אלו ללא ספק השלבים הפשוטים ביותר, אך גם המהנים ביותר.

כאשר מסתכלים רק על הצדדים השלילים, ניתן באמת לפטור את EWJ3D כמשחק שמגיע לו ציון ממוצע של 55, אבל אם מתייחסים לכלל האספקטים שלו (הומור, מוזיקה,  דימיון למשחק המקורי), מתקבל משחק שקשה מאוד לתת לו (בהערכה גסה) פחות מ75 ועם גיים פד נורמלי שלא עולה 50 שקל אפשר לשרוף עליו לא מעט שעות מהנות.

עמוד רכישת המשחק בGoG במחיר 6$ כולל פס הקול

(בתור מי שיש לו את הדיסק המקורי בבית, אני יכול להעיד שהמשחק פועל מצוין על XP כולל המוזיקה)

נ.ב

ואחרי נבירה של כמה דקות בארכיון האינטרנט, מצאתי את הביקורת של Vgames