גיימר – ביקורת מקוצרת

אז אתמול אחרי הרבה מאוד זמן , סוף סוף יצא לי לראות את גיימר, וקשה להגיד שהתלהבתי… כמעט כל מה שכתבתי על קראנק מבחינת הסגנון הויזואלי (וגם הקולנועי) עדיין רלוונטי – מדובר בסרט שנראה יותר כמו קליפ עם המון חיתוכים מהירים וצבעוניים, רק שהפעם העלילה לא לינארית עד כאב ולשם שינוי אפשר למצוא בה עניין (רק חבל שהיא נקטעת בדיוק בשיא).

בעתיד המאוד לא רחוק מסתבר שכל הטכנולוגיות שהיום מדברים עליהן הן כבר ממש לא פנטזיה: עשרות גיימרים מרחבי העולם (הסרט מתייחס אליהם כשחקנים , Players , אבל למה לרדת לפרטים…) משחקים באמצעות מערכת זיהוי תנועה דמוית נטאל. מערכת זיהוי התנועה הזו מאפשרת להם למעשה לשגר פקודות ישירות לשחקנים הממוחשבים, רק שהשחקנים הממוחשבים האלו הם בעצמם בני אדם בשר ודם שזכו להשתלת תאי מוח עם יכולת קליטה.

אם בהתחלה הטכנולוגיה הזו שימשה לגרסה מיוחדת של Second Life (בסרט היא נקראת Society), הרי שבשלב המתקדם יותר היא השתלבה במשחק יריות בשם Slayers בו השחקנים הם אסירים שנידונו למוות והסכימו להשתתף במשחק לחיים ולמוות תמורת שחרורם לאחר רצף של 30 נצחונות. הדברים מתחילים להסתבך כאשר לזירה מוכנס שחקן חדש עם יתרון משמעותי ומנגד, קבוצות של האקרים מצליחות להפתיע עם כמה טריקים משלהן…

השימוש במושגים מעולם הגיימינג נעשה בעיקר בשעה וחצי הראשונות של הסרט (השימוש בלאג הוא חכם במיוחד), אך לאחר מכן הוא הופך לסוג של סרט אקשן / מדע בדיוני רגיל למדי עם כל הקלישאות המוכרות עד לסוף שמגיע מהר מדי. למרות זאת ,לא יכולתי שלא לגחך כאשר על המסך הופיע סימן של Save Points – א. דווקא במשחקי יריות ברשת בדרך כלל אין נקודות שמירה קבועות ב. יש כאן כשל לוגי , הסרט הרי חוזר ומדגיש שמדובר במשחק לחיים ולמוות.

בסופו של דבר , גיימר הוא לא סרט רע, אבל לדעתי הוא יורה ליותר מדי כיוונים (תרתי משמע) ומנסה לרצות את כולם בלי הרבה סיכוי להצליח. חובבי המד"ב הכבדים ימצאו שהעלילה שלו רדודה למדי, מינון הסקס והאלימות בו מתאים יותר לסדרת סרטי המסור או אמריקאן פאי והשוטים המהירים שלו עלולים לעצבן את חובבי האקשן האיכותי. לסיכום, ממוצע.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.