ביקורת : Detroit Become Human

Detroit: Become Human הוא סיפור אינטראקטיבי בסגנון שהפך להיות פופולארי למדי בזמן האחרון, ואם שיחקתם ב-Heavy Rain בגרסה המקורית שלו או במסגרת משחקי הפלוס החינמיים, אתם יודעים פחות או יותר למה לצפות. אם לא שיחקתם בו, כדאי לכם לעשות זאת מכיוון שהוא מניח את היסודות לדטרויט והוא עדיין עומד לא רע במבחן הזמן, בניגוד אולי למשחקים הקודמים של קוונטום דרים כגון פרנהייט.

האם אנדרואידים יכולים לחלום?

בניגוד לסרטים ולסדרות מהזמן האחרון ובראשם Westworld, דטרויט לא מנסה לבדוק כמה טוויסטים ופרדוקסים אתם מסוגלים לספוג עד לסצנה של אחרי הכתוביות בפרק האחרון של העונה (hint) , אלא מציג את הסיפור הבסיסי שלו בצורה ברורה מאוד: בעולם של 2038, הטכנולוגיה מאפשרת ליצור רובוטים דמויי אדם (אנדרואידים) הזהים אליהם כמעט ב-100%, בין היתר "בזכות" הרכיבים הביו-אורגניים שהם משתמשים בהם ומופעלים באמצעות נוזל כחול דמוי דם, וכן, זה אומר שהם יכולים למות אם יספגו נזק בלתי הפיך.

האנדרואידים בדטרויט לא אמורים להרגיש רגשות ומיועדים לציית לחלוטין להוראות בני האדם, אך כפי שמגלים ממש ברגעים הראשונים של המשחק, הם מתחילים להגיב בצורה לא צפויה ואפילו לפגוע בבני אדם. במצב המפחיד הזה, משטרת העיר האנושית (בסיוע של אנדרואיד משטרה מיוחד) חייבת להבין מה קורה לפני שיהיה מאוחר מדי.

בתור השחקנים, אתם מגלמים שלוש דמויות שונות :

קונור – אנדרואיד שנועד לעזור לבלש "האנק" לחקור את האנדרואידים שסטו מהמסלול (הפכו ל-Deviants), וזאת למרות שלהאנק עצמו יש שנאה עזה לאנדרואידים ובתחילת המשחק הוא חשדן מאוד כלפי קונור.

מרקוס – אנדרואיד שמשרת צייר מזדקן וצריך להתמודד עם בנו האלים, עימות שישנה את האופן בו הוא חווה את העולם לחלוטין.

קארה – אנדרואידית שמטפלת באב חד הורי אלים אף הוא ובבתו הקטנה אליס. גם כאן מאבק קשה אל מול האבא גורם לה לסטות מהתכנות הראשוני שלה ולחפש לה ולאליס מקום טוב יותר לחיות בו.

מכיוון שאתם משחקים את כל שלושת הדמויות לחילופין והדרכים שלהם מצטלבות, במיוחד בחלק האחרון של המשחק, לפעמיים תצטרכו להחליט באיזה צד אתם, למרות שהמשחק יבקש מכם לצדד בדמות אותה אתם משחקים ברגע הנוכחי, וזו בהחלט נקודה יוצאת דופן שלפעמיים תהפוך את הבחירה שלכם להרבה יותר קשה.

מעבר לעלילה הראשית, יש גם עלילת משנה אליה אנחנו נחשפים דרך עיתונים אלקטרוניים הנמצאים בזירות שונות ועוסקת במתיחות הגואה בין ארה"ב לברית המועצות, מעין "המלחמה הקרה 2". הסיפור הזה לא קריטי להבנת המשחק, אבל הוא בהחלט מוסיף לו נפח.

מוות מהיר

ההבדל בין Detroit לבין המשחק הממוצע בז'אנר הוא שלא רק הבחירות המודעות שלכם משנות, אלא גם הביצועים שלכם בתוך המשחק ואין מסך של Game Over. במקרה הזה הביצועים הם למעשה אירועי Quick Time Events (QTE) שבהם אתם צריכים להקיש על הכפתורים שמופיעים על המסך במהירות או לבצע פעולה אחרת כמו "לשקשק" את הבקר במהירות.

תגובה לא מספיק מהירה עשויה לגרום לאחת מדמויות המשנה או אפילו הדמות הראשית שלכם למות, ובמקרים רבים תהיה לכך השפעה מרחיקת לכת על המשך המשחק והנתיבים שיפתחו או לא יפתחו בפניכם. אם אתם כמוני ולא בא לכם להיענש בגלל שניה אחת של חוסר ריכוז, אתם יכולים לבחור ברמה הקלה שלא דורשת שימוש בסטיקים או תנועות עם השלט ברגעים של QTE, אלא רק להשתמש בארבעת כפתורי הצורות הרגילים או לעקוב אחרי מסלול מסוים.

מלבד קטעי ה-QTE, ישנם גם קטעים רגילים בהם צריך להסתובב וליצור אינטראקציה עם אובייקטים שונים בעולם על מנת לקדם את העלילה או לחשוף רמזים חדשים. למי שלא אוהב Hidden Objects, אבל כן אוהב קווסטים, אני שמח לבשר שבעזרת מצב הסריקה (כמו בסדרת ארקם או הפוקוס ב-Horizon), קל לראות במה כדאי להתמקד ולא צריך לשבור את הראש.

בחרו את הקיטש שלכם

מאז שדיוויד קייג' התחיל להציג את המשחקים שלו, הייתה לא מעט ביקורת על רמת הכתיבה שלו ויש כאלו שהרחיקו לכת וטענו שרוב המשחקים שלו נראים כמו סרטי סטודנטים שנה א'. הדיווחים על נורמות התנהגות גזענית והומופובית בקוואנטום דרים לא בדיוק הוסיפו למוניטין, בטח שלא בעידן של #metoo.יש כאלו שתהו אם הוא יכול בכלל לכתוב סיפור שבו גבר שחור או אישה לא מתנהגים בצורה סטראוטיפית.

אבל האמת היא שלא צריך את כל חומר הרקע הזה בשביל להבחין שהעלילה של דטרויט נראית לפעמיים כמו תפירה גסה של כל הקיטשים הגדולים ביותר של המדע הבדיוני, וזה לא רק בגלל שהעלילה עצמה מזכירה באופן חשוד את זו של בלייד ראנר ולא מטפלת בנושא של יחסי אדם מכונה בצורה מקורית במיוחד…

אבל יש גם חצי כוס מלאה ששכנעה אותי שאולי המצב לא כל כף גרוע: כשסיימתי את המשחק בפעם הראשונה רציתי לקטול את העלילה באופן הרבה יותר חריף, אבל עם כל הסופים האפשריים והמסלולים החלופיים שנפתחו לפני, אני מתחיל להבין שזה לא דבר כל כך פשוט לטפל בכולם באותה רמה, ובסך הכול היו כמה כאלו לא רעים בכלל, אם כי חלקם היו קריפים בצורה שגרמה לי לחשוב אם אני מעוניין להמשיך לצפות (חלק גדול מהם ראיתי ברשת).

אחת מהתוצאות היותר בולטים של המשחקיות היחסית פתוחה הזו היא שקל לראות את הבחירות שלכם משפיעות על מערכות היחסים שלכם : ברגע שתגיעו לסטטוס מסוים, ייתכן שתוכלו לפתוח אפשרויות חדשות שלא היו זמינות קודם, ומערכות היחסים הן אולי הדבר היחיד בכל המשחק שמצליח לשדר אמינות של ממש.

בנוסף, על מנת להקל עליכם לפתוח סצנות נוספות, אתם יכולים לצפות את תרשים הזרימה של כל אירוע ולראות בדיוק איזו בחירה שלכם גרמה להתפצלות, כשהחלקים העתידיים שעוד לא נפתחו ריקים ולא מספיילרים את מה שייקרה. זו גישה מעולה שאפשר להעריך אותה, במיוחד כשכל שאר המשחקים מחביאים את הבחירות שלכם מאחורי מסך עשן (אם כי שמעתי שמי שקיבל עותקי ביקורת של Life is Strange קיבל גם תרשים כזה).

כמו בסרט של שפילברג

העלילה של המשחק אולי לא ממש שכנעה אותי, אבל אין ספק שעל הרושם הוויזואלי והאפקט הקולנועי שהוא יוצר, קשה להתווכח. הוא אולי הוא לא שוטף את העיניים כמו Horizon Zero Dawn או God of War, אבל הירידה לפרטים והבימוי של הסצנות עשויים בצורה נהדרת. גם לכידת התנועה היא מצוינת, ולכך נוסף הדיבוב הסופר מקצועי שכבר מזמן לא נתקלתי באחד כמוהו. ייתכן מאוד שההסבר לכך הוא שמרבית המדבבים הגיעו מעולם הטלוויזיה וחלק אפילו מהמסך הגדול. אני לא גרופי גדול של סדרות (במקרה הטוב אני רואה 2-3 במקביל), אבל הידוע ביותר מבניהם הוא ג'סי וויליאמס שמדובב את מרקוס ומשחק באנטומיה של גריי.

דווקא לקראת הסוף נתקלתי בכמה חלקים שהיו כהים מדי, ולצערי לא שיחקתי באותו זמן עם  HDR (שהמשחק תומך בו). בגרסה המקורית היו גם לא מעט קפיצות פריימים ב-PS4 הרגיל, אבל מספר טלאים שיפרו את המצב בצורה ניכרת. מה שכן, לא הרגשתי הבדל בין רזולוציה רגילה ל-4K וזאת למרות שהמשחק אמור לתמוך במצב "4K אמיתי" (2140p). ייתכן שהסיבה לכך היא הגודל והפירוט של הטקסטורות שלא באמת מממשות את כל הפוטנציאל של הרזולוציה הזו.

לא סטוץ של לילה אחד

רמזתי כבר שלמשחק יש לא מעט סופים, אבל מצאתי את עצמי משחק עוד לפחות שעתיים או שלוש וחושף עוד סצנות שונות למדי מאלו שגיליתי בפעם הראשונה, לא כולל גלריות בונוס שאפשר לפתוח באמצעות נקודות שמקבלים כל פעם שחופשים חלקים חדשים מהמשחק.

כאן אני דווקא יכול להציע לכם לעבור לרמה הקשה אם יש לכם סבלנות, אחרת תצטרכו להיכשל בכוונה. מעבר לכך, במקום להתחיל כל פעם סיפור חדש, אפשר לשחק כל פעם סצנות שונות במשחק מהתחלה, אבל אם תרצו לראות כיצד הן משפיעות על כל הסצנות המאוחרות יותר, תצטרכו לשחק אותן אחת אחרי השנייה. יחד עם זאת, תוכלו עדיין לשחק מחדש כל סצנה שתרצו ולבדוק אפשרויות שונות בתוך הסצנה.

כל זה אומר שעל מנת להגיע ל-100%, תצטרכו לשחק הרבה זמן (או לתת למישהו אחר לשחק על המשתמש שלכם…), או שתעשו כמוני ופשוט תבדקו אפשרויות שונות ביו-טיוב. אחת הסיבות לכך היא שאי אפשר לדלג מעל סצנות לא אינטראקטיביות גם אם ראיתם אותן כבר.

כמעט בליגה משלו

Detroit: Become Human הוא ללא ספק המשחק הכי שאפתני ומעניין של קוואנטום דרים עד עכשיו והוא מנסה לקחת את הסיפור האינטראקטיבי צעד אחד, ועם לא מעט הצלחה. למרבה הצער, ההתעקשות להשתמש במשחקיות מעט מיושנת עם הרבה קטעים מלאכותיים ורמת כתיבה לא אחידה הופכים אותו למשחק הרבה פחות טוב ממה מכפי שיכול היה להיות.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.