על דאבל דרגון ניאון (ולמה אני שונא קרבות סוף משחק)

קשה להאמין שיש מישהו עם חיבה כלשהיא למשחקי ארקייד שגדל בסוף שנות השמונים או תחילת שנות התשעים ולא שיחק באחת מאינספור הגרסאות של דאבל דרגון, אם במחשב האישי או בנינטנדו : המשחק נחשב ובצדק לאחד מהאבות המייסדים של ז'אנר משחקי המכות הנגללים. למרות שהוא ממש לא היה הראשון, הוא הציג כמה אלמנטים חדשניים לזמנו כמו מצב קו אופ לשני שחקנים, יכולת להרים ולהשתמש בנשקים שהאויבים השאירו אחריהם וקטעי פלטפורמה קצרצרים שדרשו מהשחק לקפוץ מעל בורות או מכשולים אחרים.

בלי להיכנס להיסטוריה השלמה של הסדרה (שהיא מרתקת בפני עצמה), מבחינה מספרית אפשר רק להתרשם מכך שהיא כוללת לא פחות מעשרה משחקים שונים ובאופן יוצא דופן, מרבית הגרסאות הביתיות הפופולאריות  כללו יותר שלבים מגרסאות הארקייד המקוריות והמסורת הזו נשמרה גם במשחק הנוכחי, שלמרות שמו, הוא הרבה יותר מדאבל דרגון 1 בצבעי ניאון…

עד כמה יותר? בתור התחלה, צריך להבין שניאון הרבה יותר דומה ל – Reboot מאשר רימייק או משחק המשך (ולפי ויקיפדיה, זו גם הייתה הכוונה של המפתחת WayForward). אז כן, יש כאן כמעט את כל האויבים, כלי הנשק ואפילו כמה בוסים מהמשחקים המקוריים, אבל המשחק מתייחס אליהם בצורה מודעת באופן קיצוני : החל מהאופי בו חלק מהם "מתפרצים" לשטח המשחק, דרך השימוש בדיאלוגים עילגים וכלה בהקצנה של הסטריאוטיפים המקוריים, כולל כמה שבוודאי לא היו עוברים את חותם האיכות של נינטנדו בשנות ה – 80…

מיקס' חדש (ע"ע העולם הערב)

אבל עם כל הכבוד לדאחקות על אחיו המתבגר, הגדולה האמיתית של ניאון היא היכולת שלו לזרוק אל תוך הנוסחה הקיימת אלמנטים של RPG שהם יותר מסתם שדרוג בקו ישר של הדמות : בכל רגע נתון ניתן לבחור בשני סוגים של שדרוגים המיוצגים על ידי קלטות בבישול ביתי (MixTape). הסוג הראשון משפיע על הנתונים של הדמות כגון כמות חיים, מתקפה או מגננה, והסוג השני משפיע על התנועה המיוחדת בה הדמות תשתמש.

בחלק גדול מן השלבים ובעיקר בחלק האחרון, בחירה בשילוב הנכון יכולה להקל מאוד על החיים והמשחק אפילו מעודד את השחקן למקסם עוד יותר את כל אחד מן השדרוגים ברמות הקשות (שדרוג מעבר לעשר קלטות דורש אבנים מיוחדות שמקבלים מן הבוסים).

מעבר למערכת הזו שמכניסה עוד פלפל למשחק, יש מהלכים מיוחדים אותם ניתן לבצע רק במצב קו אופ ומהלך סולו מעניין נוסף שמאפשר לגרום לנזק כפול אם מצליחים לחסום את היריב ברגע הנכון. בדרך כלל אני שונא מהלכים כאלו ונוטה יותר לאופי התקפי (אם תהיתם למה אני בקושי משחק משחקי התגנבות…), אבל מכיוון שהדמות למעשה מתכופפת, מדובר במהלך שקל לתזמן אותו והוא גם חובה בקטעי פלטפורמה מסוימים.

ואם כבר מיקסים, גם פס הקול של המשחק הוא בעצם מחווה אחת גדולה לשנות השמונים והשבעים בהן ביטים אלקטרונים החלו להשתלב יותר ויותר ברוק הקלאסי. באופן לא מאוד מפתיע, התופעה לא פסחה גם על היפנים, והתוצאה הסופית כפי שהיא נשמעת בניאון, היא כנראה הדבר הכי לאופן בו הפסקול המקורי של המשחק היה יכול להישמע אם הוא היה נוצר ללא מגבלות החומרה של סוף שנות השמונים, ולמעשה יש אפילו כמה טראקים ווקאלים שהם עדיין נדירים יחסית במשחקים שאינם מפותחים בתקציבי AAA. בכל מקרה, גם אם אתם לא מתכוונים לשחק במשחק, אתם יכולים להקשיב לפסקול בבנדקאמפ ולשלם כפי יכולתכם כדי להוריד אותו…

שונא קרבות סוף משחק

ועכשיו אחרי שתיארתי את כל המעלות של המשחק, הגיע הזמן לנימה קצת אישית, או למה אני לא סובל קרבות בוסים של סוף משחק : הבעיה היא לא בהכרח שיש שניים כאלו (וזה כמעט תמיד ככה), אלא שהקרבות האלו נוטים להיות כל כך מתישים, כך שאם תוך שעתיים אני לא מצליח לסיים אותם למרות שזיהיתי את כל נקודות התורפה, אז אני מתחיל לחשוד שכנראה לא עשיתי מספיק "גרינדינג" בשלבים קודמים, והבעיה של DD ניאון היא שהגרינדינג הזה מחייב אותי להתחיל שוב פעם את כל החלק הראשון של השלב מהתחלה, ואז אני פשוט מעדיף לראות את הסוף ביו-טיוב ולדבוק בשאלה הרטורית של פרס "אני לוזר?" ללא שום רגשות אשם…

 בקיצור, אם אתם מתכוונים להתמודד עם השלבים האחרונים במשחק בסולו, רצוי שההגנה שלכם תהיה מקסימאלית מכיוון שיש כמה וכמה מתקפות שיכולות לפסול אתכם תוך מספר שניות.

אבל בסך הכול, בשביל המחיר של 10$ ובהנחה שתוכלו למצוא את המשחק בחצי מזה בזמן הקרוב באחד מהמבצעים של סטים, מדובר בחוויה מלוטשת להפליא שנראית אפילו יותר טוב ברזולוציה HD מלאה של המחשב (למרות ש – WayForward הראו במשחקים כמו Betrayal  BloodRayne שהם יכולים ליצור גם אנימציה דו ממדית נהדרת).

 ואפילו אם אתם מתבאסים על אחד הבוסים, תזכרו שתמיד יכול להיות גרוע יותר :

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.