ביקורת : סימפוניה

מרבית משחקי הקצב כיום הם משחקים בהם השחקן צריך לעקוב אחרי תווים וללחוץ על הצבע הנכון כאשר תו בצבע מסוים פוגש את הצבע המתאים לו. משחקים אחרים כמו OSU או Theatrhythm Final Fantasy משתמשים בעיגולים המייצגים מקצבים, אבל העיקרון עצמו דומה.

זוהי בדיוק הסיבה ש -"סימפוניה" הוא משחק כל כך מתבקש : הוא לא דורש מהשחקן להיות בעל חוש קצב מצוין או לנגן על גיטרה מפלסטיק, אלא פשוט להינות מהמוזיקה שאותה הוא אוהב. כל מוזיקה מתורגמת לשלב סטייל פולשי החלל, כאשר בסאבטקסט של המשחק, משולבת עלילה אודות שדים שחטפו את המלחינים האהובים על השחקן והכריחו אותם להלחין ועוד ועוד עד כלות הנשמה… השחקן צריך להציל את אותם מלחינים , ותוך כדי כך לחשוף עוד ועוד עמודי תווים. כל עמוד תווים חדש, פותח רמת קושי חדשה ושלבים מאתגרים יותר, אפילו על שירים שכבר שוחקו בעבר.

הגרפיקה בסימפוניה אמנם בסיסית, אבל המראה הניאוני שלה מזכיר מאוד משחקים ישנים או משחקי אינדי אחרים כדוגמת Super Cross Fire. המשחק מן הסתם תומך ב – 1080 ועדיין רץ מצוין גם על מחשבים ישנים.

אם אין לכם אוסף גדול של קבצי MP3, עדיין תוכלו להנות ממבחר של מנגינות אלקטרוניות שיכניסו אתכם לאווירת החלל המתבקשת.

אבל למשחק יש גם צדדים רעים : לדוגמה, מערכת הנשקים שלו מסורבלת בצורה שלא תאמן, ולפעמיים למרות שמגיעים לניקוד הנדרש, לא מקבלים את הבונוסים שמאפשרים לשדרג את הנשקים. זהו אמנם משחק שאפשר לשחק בו חמש דקות כל פעם, אבל כדי לראות את כל מה שיש לו להציע, תצטרכו להשקיע בו כמה עשרות שעות, ואני לא מגזים…

בווידאו שלפניכם, בחרתי את השיר המחאתי משהו "אני הקול" של שיטי סיטי (להקה של יוצאי ברית המועצות שהתפתחה בעכו ושרה בעברית במבטא רוסי כבד). לפני כמה ימים הלהקה הזדהתה פוליטית עם מפלגה מסוימת, אבל ראוי לציין שאת הוידאו הקלטתי לפני הזיהוי.

לרכישת המשחק בסטים

לדף של שיטי סיטי בבאנדקאמפ

 

 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.