ארכיון הקטגוריה: סרטים

ביקורת META – היא

האמת שלא ממש ידעתי למה לצפות מ – "היא" : כמובן שהצצתי בכמה ביקורות משבחות באינטרנט וגם בעיתונות, אבל דווקא אורכו של הסרט (קצת מעל שעתיים) גרם לי לחשוש שאולי הוא ילך במעגלים סביב עצמו כמו כל כך הרבה סרטים שניסו להציג תופעה רגשית יוצאת דופן ולתפוס את כל הציפורים במכה אחת, כשאחד האחרונים שזכורים לי הוא דווקא "אופטימיות היא שם המשחק" שעסק במחלת המניה דיפרסיה, ואותו אפילו לא הצלחתי לראות עד הסוף למרות שאני מכיר אותה ממקור ראשון… (לרשימה קצת לא מעודכנת של סרטים שעוסקים בהפרעות כאלו ואחרות, תוכלו להסתכל כאן)

למרבה המזל, כבר עכשיו אני יכול להניח את הקלפים על השולחן ולהגיד ש – "היא" הוא סרט שאכן ראוי לכל השבחים שהרעיפו עליו – לפעמיים הוא מצחיק ובוטה, לפעמיים הוא קודר ומלנכולי, ובכל אופן אם אתם מאלו שאוהבים להיכנס להגדרות מדויקות, תתקשו מאוד להגדיר אותו כדיסטופיה או אוטופיה מכיוון ששתי נקודות המבט האלו שזורות בו כשתי וערב, או היין והיאנג אם תרצו.

מולטי טסקינג

(הערה, הפסקה הבאה לא כוללת ספוילרים של ממש, אבל ייתכן שתרצו לקרוא אותה רק אחרי שתצפו בסרט)

לכאורה מדובר על סיפור מדע בדיוני קלאסי אודות בחור שמתאהב באינטליגנציה מלאכותית וההשוואה לסרט "חלום אלקטרוני" (שמשודר מדי פעם  ב – MGM) בו המחשב הוא זה שהתאהב בבחורה היא מתבקשת. העניין הוא ש – "היא" יוצא כבר בתחילתו מנקודת הנחה שבעוד כמה שנים לכל הפחות נוכל לפתח אינטליגנציה מלאכותית שיודעת להביע רגשות ולמעשה עוברת בהצלחה את מבחן טיורינג, כך שיהיה בלתי אפשרי כמעט להבדיל בינה לבין מכונה. נקודת מוצא זו מאפשרת לו לשאול שאלות רבות נוספות כגון האם תודעה ללא גוף יכולה בכל זאת להרגיש משיכה גופנית, האם יש עדיין משמעות למושג מונוגאמיות עבור תודעה שנמצאת בכל מקום ובכל זמן ואולי השאלה החשובה ביותר, האם תודעה שכזו יכולה להוות את בן או בת הזוג המושלמים, או שאולי תודעה הנוצרת על ידי בני אדם, תסבול מאותם פגמים של אלו שיצרו אותה…

אלו ללא ספק שאלות מעניינות שכל אחת מהן יכולה לבדה להוות בסיס לסיפור מדע בדיוני קצר או אפילו רומן. אבל הגדולה האמיתית של הסרט שהוא כמעט לעולם לא הופך להיות שיפוטי מדי, לא קובע מי צודק ומי טועה, אלא משאיר הרבה מאוד דמיון לנו הצופים, ממש כמו שספר מדע בדיוני טוב אמור לעשות (לטעמי לפחות).

מי, מה, איך ואיפה?

למרות כל מעלותיו של הסרט, ראוי לציין שהוא אינו מושלם והדבר ניכר בעיקר בשליש האחרון שלו ובמיוחד בסוף המעורפל משהו, אבל גם בעובדה שהוא נמנע מלשייך את עצמו לשנה מסוימת או להסביר מי ומה יצרו את סמנתה (השם שבו בחרה האינטליגנציה המלאכותית לכנות את עצמה). יכול להיות שכמו שההורים שלי אומרים, מדובר בטרנד מעצבן שיחלוף עוד כמה שנים, אבל לא יכולתי להימנע מהמחשבה שהיה יכול להיות סוף הרבה יותר פשוט שמציב את תיאדור, הגיבור של הסרט בנקודת סיום בוגרת הרבה יותר… מכיוון שהפעם מדובר באמת בספוילר, אשמח להמשיך לדון עליו בתגובות כאן או בתגובה שלי בדף הביקורת בעין הדג (שם משתמש : etay2k).

בפחות מ – 300 מילים : בן אקס

הפעם כדי לפתוח את  השבוע, החלטתי לכתוב על אחד הסרטים הטובים ביותר שיצא לי לראות בשנים האחרונות, אבל אם תחפשו אותו בספריות הוידיאו, סביר להניח שתמצאו אותו במדף "המוזנחים" ליד יצירות מופת אחרות בעשרה שקלים כגון "המורדים – ההופעה  בישראל", מה שרק משקף את העובדה שלא תמיד צריך להאמין למבקרים (68% במדד העגבניות המסריח מאמריקאיות קיטשית) או מי שמתיימר לדרג את המחיר של הסרטים לפי איכותם (וכן, אני מדבר על האוזן השלישית אם עוד לא נפל לכם האסימון…). למעשה, אם לא הייתי מכיר את הסרט מראש , סביר להניח שהייתי פוטר אותו כעוד סרט פנטזיה מוזר שדובר שפה שאינה אנגלית…

בלי לספיילר יותר מדי את העלילה, בן X עוסק בנער מתבגר בעל תסמונת הקשורה לאוטיזם באופן כזה או אחר (שוב, ספוילרים). בן מוצא מרגוע רק במשחק הרשת האהוב עליו ArchLord , וכן, מסתבר שיש באמת משחק כזה. כל פעם שבן מרגיש שהוא אינו יכול להתמודד עם המציאות, הוא בורח באמצעות הדמיון אל תוך ArchLord בקטעים שנלקחו מהמשחק עצמו, או לפחות משינימה שלו… בקטעים מסוימים בסרט, הגבול בין המשחק למציאות מטשטש עוד יותר, וכבר קשה לדעת מה אמיתי ומה לא…

יש לציין שהסרט אינו קל לצפייה,לא רק בגלל שהוא עוסק בבריונות מציאותית (להבדיל מבריונות רשת, סייבר בולינג), אלא גם בגלל שהוא דובר השפה הפלמית שהיא בעצם "ההולנדית של הבלגים". ולמרות זאת, מי שיאזור אומץ ויצפה בסרט עד סופו, יעבור חוויה מטלטלת, במיוחד אם יש לו ידע כללי על מחלות של הנפש ו – MMORPGs (שילוב שלדעתי הוא אינו נדיר כל כך).

צפייה ישירה באיכות קה-קה-מייקה בוואלה סרטים

לרכישה  בחנות אייטיונס האמריקאית (ללא כתוביות מן הסתם)

The King of Kong

יש משהו שמאוד מושך אותי בסרטים דוקומנטריים. כנראה העובדה שהם למעשה הריאליטי האמיתי עושה פה את ההבדל. אין שחקנים, אין פוזות למצלמה, אין תסריט מוכתב מראש. יש סיפור ועלילה שרק המציאות האנושית מסוגלת לתסרט. קולנוען חכם רק צריך לצוד סיפור שכזה, לתת למצלמה לרוץ ולשאול את השאלות הנכונות. התשובות כבר יבואו מעצמן. ב"The King of Kong: A Fistful of Quarters" לא חסרות שאלות והן נעות סביב משחק מחשב קלאסי אחד ושיא הנקודות שעומד בסופו. שיא נקודות, שמתברר כיותר גורלי ממה שחשבתם…

במרכז העלילה, כפי שאפשר להבין משם הסרט, עומד משחק המחשב האלמותי "דונקי קונג". מסביבו מתרוצצות הדמויות שכל עולמן נע סביב אותו מספר ערטילאי שמציין את שיא הנקודות למשחק. יש גיבור – סטיב וובי, מורה למדע מוושינגטון, אלוף הכמעט שמנסה סוף סוף להוכיח עליונות, יש אנטי-גיבור – בילי מיטשל, יצרן רוטב חריף עם תספורת מולט איימתנית שיושב על כס אלוף העולם הבלתי המעורער ויש מערכת שלמה שלוקחת את כל עניין התחרותיות שבמשחקי ארקייד בצורה מאוד מאוד רצינית. כאן בעצם נעוצה החיוניות שב-"The King of Kong". כי מעבר לעלילה שמערבבת בתוכה חשדות, יוקרה, גאווה ושאר אלמנטים שמאפיינים סרט מתח טוב נשאלת השאלה – "רק שניה, זה לא סתם משחק מחשב"?

כנראה שלא. ארגוני שחקנים, חוקים, שופטים ובעיקר המון המון אנרגיה תחרותית מלווים את המסע לקראת התואר הנכסף – אלוף "דונקי קונג". בלי להתאמץ יותר מדי, הסרט מצליח להביא סיפור דיי מורכב על תחרות ותככים בעולם אחר, עולם של שחקני משחקי מחשב. גיקים שכל עולמם מתרכז בלנסות לפצח את המכונה ולזכות ביוקרה קצת אחרת, כיבוש עם משמעות שונה. "אני לא שותה, אני לא מעשן, אני לא עושה סמים … אני משחק משחקי מחשב!" מהגג אחד מהמרואיינים בסרט תוך כדי שהוא משפיל מבט לכיוון הרצפה ומחייך במבוכה.

"The King of kong" הוא לא עוד סרט דוקמנטרי שבא להוכיח לנו עד כמה מגוון, כייפי ומרתק הוא עולם משחקי המחשב. מדובר בנסיון מוצלח לחפור עמוק בעולם אחר ולקחת את הצופה לסצנה שונה ומרתקת. איפה שהכיף נגמר והופך לאובססיביות, איפה שתהילת הנצחון היא הרבה מעבר ללחיצה נכונה על מקשי המקלדת. ואם חשבתם שאתם השקעתם זמן יקר שלא יחזור על מסעות בין דיסקטים וכונני זכרון, פיקסלים וכותרי משחקים חוצי ז'אנרים חכו שתכירו את האנשים שהפיחו חיים בתעשיית הארקייד העולמית. "כשאתה רוצה שהשם שלך יירשם בהיסטוריה, אתה חייב לשלם את המחיר" מסכם בילי מיטשל. אנחנו מדברים על "דונקי קונג", כן? מרתק.