Owlboy – כמעט עשר שנים ו..?

המשאבים המצומצמים של מרבית מפתחי האינדי המסורתיים (לא אלו שמקבלים תקציבי עתק ממפיצים גדולים), מביאים לכך שהפיתוח של משחק אינדי ממוצע יכול להגיע לכמה שנים טובות, ולכן אין פלא שאנחנו רואים יותר ויותר משחקים שיוצאים ב – Early Access כדי לתת לשחקנים משהו לטעימה ולקבל מהם פידבק.

אבל הפיתוח של Owlboy לעומת זאת נמשך זמן רב אפילו יותר מהממוצע, כמעט 10 שנים (החל מ – 2007, כאשר המשחק עצמו יצא בנובמבר 2016). אישית לא עקבתי אחרי הפיתוח והמשחק גם לא פומפם כ"כ באתרים המוקדשים לאתרי אינדי, אבל הטריילר שלו נראה מעניין והציונים הגבוהים שהוא קיבל גרמו לי לרכוש אותו כבר בהשקה. (לשאלת המחיר אגיע בהמשך).

Owlboy נפתח בסצנה לא שגרתית בה אנחנו פוגשים את Otus והמורה שלו Asio (השם המדעי לינשוף) שמנסה ללמד אותו כיצד לעוף ולהעביר חפצים ממקום למקום, שתי פעולות שבהן הוא נכשל באופן נמרץ… ואם הכישלון הזה לא מספיק, הרי שבהמשך Otus מוביל את הפיראטים, אויבי הינשופים, למקום המסתור של אחד מהאוצרות החשובים ביותר בכפר שלו, ובכך גורם ל – Asio  לאבד את מעט התקווה שעוד הייתה לו לגביו…

למרבה המזל, למרות הפתיחה הלא מאוד מוצלחת הזו, Otus נעזר בחברו הטוב Geddy ויוצא לנסות ולתקן את מה שהרס. בדרך הוא יגלה מספר חברים נוספים ובלתי צפויים ועוד כמה דברים מעניינים על ההיסטוריה של הינשופים.

מבחינת משחקיות, ל – Owlboy יש מכניקה ייחודית למדי שמאפשרת לשחקן לעוף באופן חופשי ולירות במקביל בכל כיוון שירצה בעזרת החבר שצמוד אליו באותו הרגע. זה נשמע קצת כמו Twin Stick Shooter, אבל העובדה שהמשחק מתרחש במבוכים סטייל Castlevania ולא בחלל, הופכת את כל העניין לשונה מאוד ממה שאנחנו רגילים אליו.

מלבד קטעי היריות המתבקשים בהם עוברים במבוכים ומנסים לירות או להתחמק מאויבים, יש גם קטעי פאזל קלילים בהם צריך לפתוח שער כזה או אחר. בחלקים אחרים צריך להתגנב או לירות באויבים מבלי שהם יראו אתכם. למי שלא ממש אוהב התגנבות כמוני, אני יכול להרגיע שהקטעים האלו די קצרים..

ואם כבר הזכרתי קטעים קצרים, כדאי לדעת שבניגוד למשחקי "רטרו" אחרים שיצאו בשנים האחרונות, Owlboy  הוא מאוד סלחן ואפילו אפשר להגיד קל : את רוב הקטעים הסטנדרטים אפשר לעבור בלי יותר מדי ניסיונות חוזרים, וגם אם נתקעתם, המשחק שומר את ההתקדמות שלכם כל כמה מסכים, כך שבמקרה הכי גרוע תזרקו דקה אחת או שתיים אחורה בסך הכול.

כמובן שאם תרצו לאסוף את כל המטבעות כדי לשדרג את עצמכם (ולמרות שחוץ מהשדרוג האחרון מספיק להשיג בערך רק חצי מהמטבעות), תוכלו להיכנס למסכים יותר קשים שבדרך כלל ידרשו ממכם לירות בהרבה מאוד אויבים בזירה סגורה. גם ברובם לא מצאתי אתגר גדול במיוחד למעט קטע מסוים שאני לא רוצה להרוס, אני רק ארמוז שהוא מאוד מהיר…

אגב, אם קראתם איפשהו שהמשחק הוא סוג של Metrovania, צר לי לאכזב אתכם : נכון, יכול להיות שבסיבוב ראשון לא תגלו את כל מה שיש לגלות, אבל רוב האזורים הסודיים הם פשוט מעברים נחבאים  ונדיר שתגלו אזור שגדול יותר מחדר או שניים שלא ביקרתם בו כבר. במילים אחרות, אתם יכולים לחזור לכל מבוך שהייתם בו, אבל המבוכים עצמם הם יחסית ליניאריים……

למרות שהמשחקיות עצמה לא מאוד מתוחכמת, מה שבאמת הופך את המשחק לטוב היא המוזיקה הנפלאה והדיאלוגים השנונים. ומכיוון שאוטוס עצמו הוא אילם כפי שתיווכחו מיד בהתחלה, הרבה פעמיים תצטרכו להבין מהי התגובה שלו בהתאם להבעות הפנים והתנועות שהוא עושה, קצת כמו במשחקים הישנים של Final Fantasy, וברוב המקרים זה הרבה יותר עוצמתי מכל טקסט שהיה אפשר להכניס לו לפה.

אז בסופו של דבר יש לנו משחק לא רע בכלל, אבל כזה שרחוק מלהיות מאתגר, וכאן אתם צריכים לשאול את עצמכם אם המחיר היחסית גבוה שלו (25$ בלי מבצעים) שווה את זה? לדעתי אם לא אכפת לכם שהוא גם לא מאוד ארוך ואתם מחפשים חוויה שתאיר שוב את ימי ה – 16 ביט העליזים סטייל אמיגה או הסופר נינטנדו, המשחק בהחלט שווה את המחיר אפילו בלי הפסקול שלו (שהיה בחינם למי שביצע Preorder).

ביקורת Batman : The Telltale Series – העונה המלאה

אם לפתוח בנימה אישית – אני מודה ומתוודה שלא כתבתי בבלוג הזה כבר יותר משנה, אבל תנו לי לנסות ולהסביר מדוע :

בניגוד למה שניתן לחשוב, למרות הדעיכה של אתרי הגיימינג הוותיקים במתכונת הישנה שלהם ועליית דור חדש של כתבים ומבקרים (רובם צעירים יותר), אני חושב שהיום ניתן למצוא ברשת יותר סיקורים בעברית מאשר פעם. בעוד סיקורים גדולים ומקיפים על משחקי ה – AAA  האחרונים קל יחסית למצוא מכיוון שהם מקבלים כל כך הרבה תשומת לב, מסתבר שגם משחקי אינדי ומשחקים קטנים יותר זוכים לסיקורים באתרים קטנים יותר / פייסבוק (למרות שאני לא סובל לקרוא סטטוס של יותר מפסקה אחת…) או אפילו באתרים שלא מוקדשים אך ורק לגיימינג.

ההבדל הוא שאם עד לפני שנתיים או שלוש, רוב הסיקורים ללא יוצא מן הכלל היו טקסטואליים, היום לעומת זאת גם בארץ מתחילים לראות יותר ויותר סיקורי וידאו או סרטוני Let's Play. אני לא צריך להוסיף שקל יחסית להפיק אותם ואפשר לתאר באופן טוב יותר את הצדדים החיובים והשליליים של המשחק באמצעותם, אבל הם עדיין לא מתאימים לכל אחד ולכל משחק. למשל, למי שקריינות היא לא הצד החזק שלהם (כמוני) או למי שמסקר משחקי הרפתקאות שבהם כל צילום של סצנה ליותר משתי שניות יכול להיות בבחינת ספוילר רציני (והמטרה שלי לפחות היא להימנע כמה שיותר מספוילרים למרות שזה מפתה – ע"ע אורי קליין).

וכאן אני חושב שיש עדיין מקום לסיקורים טקסטואליים קלאסיים בלי הרבה רעש וצלצולים, אז בלי להוסיף מילים ועם תקווה שיהיו עוד הרבה סיקורים מעתה והלאה, נתחיל בביקורת… (תה דה!)

הביקורת

Batman : The Telltale Series  היא עוד סדרה בסדרות המשחקים של טל טייל המבוססת על מותגים המובילים והמוכרים כמעט לכל מי שלא היה על הירח בעשרים השנים האחרונות, החל ממשחקי הכס ועד לבורדרלנדס. יחד עם זאת, זו הפעם הראשונה שהחברה מנסה לקחת מותג כל כך ותיק הנטוע עמוק בתרבות הפופולארית, ובמיוחד כזה שזכה לעדנה מחודשת בעשורים האחרונים (החל מהסרטים של כריסטופר נולאן ועד לסדרת משחקי ארקם המצליחה של Rockstady).

כאשר המשחק הוכרז לראשונה, הוא עורר לא מעט ציפייה, במיוחד בקרב השחקנים שכבר הכירו את טל טייל ושרצו לראות האם היא תצליח לעמוד ברף הגבוה ביותר שהציבה לעצמה מאז משחקי הכס (שלא היה כל כך מדהים לדעתי…).

חשוב להדגיש שבלי קשר לאיכות המשחקיות עצמה, לפי ביקורות רבות בסטים, המשחק עצמו היה רצוף בעיות טכניות, במיוחד בכל הקשור לביצועים ונפילות פריימים. אני לעומת זאת לא נתקלתי בשום בעיה יוצאת דופן גם על Windows 7 וגם על Windows 10 למרות שהמחשב שלי הוא כבר די חלשלוש. בנוסף, אני לא חושב שהגרפיקה במשחק פחות טובה מזו של המשחקים הקודמים ולמרות הביקורות הקבועה עליה מצד השחקנים, יש דווקא שיפור מסוים ופחות מריחות או טקסטורות מעוותות לעומת העבר.

batman1

אוקי קראתי מספיק, אבל איך המשחק?!

כמו שאר המשחקים של טל טייל, המשחק עצמו מתחלק בין קטעי דיאלוגים או חקירה של הסביבה הקרובה ובין קטעי אקשן המורכבים מרצף של Quick Time Events (שאינם בדיוק מאתגרים ולכן מתאימים גם למי שמעולם לא נגע בקונטרולר או ביותר משני מקשים בו זמנית…).

החדשות הטובות הן שהחלוקה הזו היא מצוינת לנרטיב של המשחק, ובו ברוס ווין מוצא את עצמו נאלץ להגן לו רק על שמו הטוב, אלא כמובן גם על גותהאם מפני הנבלים השונים המסתובבים בה באופן קבוע : אם בתור ברוס ווין תבלו את רוב הזמן בדיאלוגים וחקירה של החומר שאספתם (בעזרת הבאט קומפיוטר), הרי שבתור באטמן יהיו לכם הרבה יותר סצינות אקשן וחקירה של זירות פשע בזמן אמת.

ואם כבר דיברנו על הנראטיב – בטל טייל ניסו לפנות הן אל השחקנים המכירים היטב את הקומיקס הסרטים והסדרות והן אל השחקנים שמכירים את הדמות בצורה שטחית יותר. למעשה מדובר במעין סיפור מקור (Origin) אלטרנטיבי בו מופיעות דמויות אייקוניות כמו הפינגווין בצורה שונה למדי ממה שהכרנו עד כה. אמנם אין הרבה בעיה לזהות מי הוא מי אפילו מהפרק הראשון של הסדרה, אבל עדיין מעניין לראות כיצד הדמויות מתפתחות מפרק לפרק.

למרות שהדיאלוגים כתובים היטב והעלילה היא בסך הכול מעניינת ומקורית למדי, המשחק נופל דווקא במקומות הפחות צפויים והם בעיקר קטעי החקירה : בקטעים אלו, באטמן או ברוס ווין (בהתאם לסיטואציה) צריכים לעקוב אחר רמזים או לקשר ביניהם על מנת לחשוף את התמונה המלאה של האירועים שקרו. ברוב הקטעים האלו אין שום אתגר מחשבתי ויש תחושה שהם נועדו רק על מנת למלא את החלל בין הקטעים האחרים והטובים יותר. אמנם בסופו של דבר נחשפים פרטים חדשים על מה שאירע במקום, אבל לא צריך יותר מדקה או שתיים כדי להבין זאת גם בלי להתחיל "לחקור", ונשאלת השאלה אם הקטעים האלו לא נועדו רק על מנת למלא את החלל ולהאריך את זמן המשחק בצורה מלאכותית…

batman2

גם הרגשות שלי לגבי קטעי האקשן הם מעורבים : מצד אחד מדובר בקטעים די אינטנסיביים בסך הכול עם כוריאוגרפיה וירטואלית מרשימה, אבל מצד שני אין באמת שום שיפורים אמתיים לעומת הסדרות הקודמות וזה בולט על אחת כמה וכמה לאור סצנות האקשן הנהדרות מסדרת ארקם. התוספת היחידה שממש שמתי לב אליה היא האפשרות לבחור את המתקפות הספציפיות של באטמן בקטעי התגנבות, אבל זה לא באמת משנה מה בוחרים והאפשרות הזו גם ככה מופיעה אולי פעמיים או שלוש בכל הפרקים יחדיו…

batman3

וכאן  אני מגיע לנקודה הכי כאובה שתהיה מוכרת לכל מי ששיחק אי פעם במשחקים של טל טייל החל מהמתים המהלכים והלאה (סליחה שאני עושה כל כך הרבה השוואת, אבל הן פשוט בלתי נמנעות…) : האם מדובר בסיפור אינטראקטיבי אמיתי, או ששוב פעם לא משנה מה תעשו, התוצאה תהיה אותו הדבר?

ובכן, הסוף עצמו די קבוע מראש והפרקים בסופו של דבר מתחברים זה אל זה כמעט באותה צורה, אבל יש כמה מקומות בהם ניתנת לכם בחירה שיוצרת סצנות שונות. הבעיה היא שאין אפשרות לחזור לסצנה קודמת ולראות מה היה קורה אם (זאת בניגוד למשחקים המוקדמים יותר). לכן, או שצריך לשחק את כל הפרק מהתחלה כמה פעמיים (משימה מתישה למדי), או שצריך ללכת ליו-טיוב, (לא פחות עצוב ומטריד).

זה לא רק יוצר קצת תחושה של זלזול, אלא בעיקר מעלה את השאלה למה בעצם רצו לקצר את זמן המשחק בסדרה שהיא גם ככה די קצרה?! (בסך הכול כשעתיים לכל פרק – 10 שעות בסך  הכול). אין לי הרבה תשובות טובות, חוץ אולי מזה שלא רצו להרוס לנו את "הקוהרנטיות" של העלילה…

שווה לקנות?

בסך הכול, מדובר בסדרה טובה למדי שתספק לחובבי הדמות תמורה לא רעה בכלל לכספם. לעומת זאת, אם מעולם לא התעניינתם בדמות בצורה עמוקה או שאתם לא מחובבי הסגנון של הסיפור האינטראקטיבי בצורה הנוכחית שלו, לא תמצאו כאן משהו חדש ובטח לא דרמה או קומדיה יוצאת דופן. לכן, חשבו אם תג מחיר של 17$ (לאחר הנחת מכירת החורף של סטים עד ל – 2 בינואר) או 25$ (אם קראתם את הפוסט הזה מאוחר מדי…) מתאים לכם.

אתם יכולים גם לנסות את הפרק הראשון בחינם (לחצו על הקישור כדי להוריד בסטים) ולהתרשם בעצמכם, רק קחו בחשבון שהפרק הזה הוא מעט איטי יותר לעומת האחרים.

Adventures of Pip – מריו בהפוכה

Adventures of Pip הוא משחק פלטפורמה שמהווה סוג של אנטיטזה למריו : גם פה התפקיד שלכם הוא להציל את הנסיכה רק שבמקום שהמשחק יהיה ממוקם בעולם פלטפורמר קלאסי, הוא ממוקם בעולם שבו המעמדות של כולם מחולקים לפי מספר הפיקסלים שמרכיבים אותם : החלשים בנויים מפיקסל אחד בודד, ואילו בני המעמד הגבוה בעלי השליטה והכוח בנויים מהרבה פיקסלים. וכאשר המכשפה המרשעת חוטפת את הנסיכה ושואבת ממנה את הכוח ליצור פיקסלים, היחיד שיכול להציל אותה הוא פיפ שנולד בתור פיקסל בודד ולכן, כדברי המשחק,"אין לו מה להפסיד".

במהלך המשחק פיפ צובר עוד פיקסלים שאיתם הוא מקבל יכולות מסוימות, אך מאבד יכולות אחרות. לדוגמה, בתוך פיקסל בודד הוא יכול לדאות באוויר ולרכב על אנשי אבן. ברמה הבאה הוא כבר יכול להתקיף עם אגרוף ולשחות בתוך המים, אבל הוא מאבד את שתי היכולות הקודמות. בגודל המלא שלו, הוא כבר יכול לשבור לבנים ולהתקיף עם חרב, אבל בגלל הכובד, הוא מוגבל מאוד בכל היכולות האחרות, כולל קפיצה על גבי מקפצות ושחיה (הוא פשוט שוקע).

בשני השלבים העליונים שלו, פיפ יכול לשחרר פיקסלים לאוויר תוך כדי פרץ אנרגיה וכך לרדת לרמה הקודמת. כדי לעלות חזרה לרמה הבאה, הוא צריך לתקוף אויבים מסוג מסוים שהם בעצם הפטריות של מריו. המשחק כמובן מבסס על התכונה הזו את רוב החידות שלו, והוא תמיד מצליח למצוא דרכים חדשות להפתיע את השחקן. לדוגמה, בשלבים מסוימים חייבים להעיף דרקון נושף אש עם החרב כדי שישבור לבנים שנמצאים מחוץ להשיג ידו של פיפ. בשלבים אחרים יש זרמי מים שאי אפשר לעבור בהם בלי להיות קטנים מספיק, וכך הלאה…  החידות האלו לא באמת קשות ולא גורעות מהזרימה הטבעית של המשחק, אבל הן בהחלט מוסיפות לו גיוון ועניין.

ואם כבר זרימה טבעית, Adventures of Pip מצליח לאזן מצוין את רמת הקושי שלו : מצד אחד הוא לא קל מדי, ומצד שני יש נקודות שמירה בדיוק במקומות הנכונים כדי לא לתסכל את השחקן יותר מדי. יש מספר שדרוגים קבועים ומתקפות חד פעמיות שאפשר לקנות, אבל מצאתי שהם לא חובה, לפחות בשביל לעבור את שני העולמות הראשונים שבהם שיחקתי עד כה.

בתור משחק שמודע לעצמו, העלילה עצמה די משעשעת ותדבר אל כל מי שפיקסל ארט עושה לו משהו בלב, רק חבל שאין יותר דיאלוגים שנונים בין השלבים חוץ מאשר בשלב הראשון של כל עולם. בנקודה הזו הייתי מגוון קצת יותר בדיאלוגים ובדיחות פנימיות בלי להעמיס יותר מדי (פשוט יש כל כך הרבה משחקים אחרים שלא יודעים מתי לסתום את הפה…).

סך הכול Adventures of Pip בהחלט שווה את ה-15$ שדורשים עבורו בסטים או בeShop של ה- Wii U אם אתם שחקנים אדוקים של הז'אנר (בקרוב הוא אמור להגיע גם ל-PS4/XBone). ואפילו אם לא, תעשו לעצמכם טובה ותוסיפו אותו ל-Wishlist עד שהוא יהיה במבצע…

חדשות משחקים וגיקים – אינדי, רטרו, קומיקס, וגם קצת מוזיקה